בדברים הבאים ברצוני לעסוק בדעותיהם המנוגדות של הרב צבי יהודה הכהן קוק והרב מאיר כהנא ביחס לערבים בארץ ישראל, ועל המסע שעברתי באופן אישי בין דעות אלו.
איני מתיימר להציג את הדברים באופן נייטראלי, ואשלב בדברי את תחושותיי והרגשותיי הסובייקטיביות כלפי הדברים.
משפט מפורסם בשם הרב צבי יהודה זצ''ל אומר ש''אין לנו עסק עם מוחמד ומוסטפה'', קרי, אין לנו עימות עם הערבים בתור אנשים פרטיים, אלא מצד שהם טוענים לבעלותם על ארצנו. הנגזרת של המשפט כפי שמבינים אותה תלמידיו היא, שהיחס הנפשי והמעשי שלנו כלפי הערבי בארץ אינה צריכה להיות עוינות או שנאה, אלא של כבוד אליו באשר הוא אדם. את המלחמה אנו עושים במישור הלאומי, ועל כן אין מקום לשנאה כלפי הערבי הפרטי.
המשפט הזה תמיד הטריד אותי, מכיון שכמובן פשוט וברור שאיננו גזענים, כלומר אין לנו שנאה כלפי עמים אחרים אך מכח גזעם בלי שהם עשו לנו דבר, אך הרי אם נקבל שיש לנו מלחמה מול הערבים על הארץ הזאת, ואם נקבל שהפרט הערבי הוא חלק מהכלל הערבי, מדוע שלא תהיה לנו מלחמה גם מולו כפרט? לא מכח היותו פרט אלא מכח השתייכותו לרעיון המלחמה כנגד עם ישראל?
אך הרגשתי תמיד צורך להצטדק וליישר את מעשי ודעותי כלפי הגישה היוצאת מן המשפט הזה, מתוך הערכה לדברי הרב צבי יהודה, שממנו אני בתור אדם פרטי ואנו בתור ציבור יונקים את השקפת העולם שלנו.
במשך הזמן הבנתי שחוסר היכולת לברר את דרכי בצורה הנאמנת לרגשותי הפנימיים הינו צמצום שיש להשתחרר ממנו, מכיון שכל עוד האדם פועל מתוך יראת שמים ומכוון לאמיתה של תורה, ישנה חשיבות עצומה שהאדם יהיה נאמן ליושר ולאמת שברוחו, וכמובן יבסס דעתו על דברי התורה. על כן בחרתי לנקוט בנושא זה בצורה שונה מדעת הרצי''ה, ולקחתי לי סמוכות; דעותי כיום כלפי שאלת הערבים בארץ קרובה ומושפעת הרבה יותר מדעתו של הרב מאיר כהנא זצ''ל הי''ד.
כעת אני רוצה לעמוד על ההבדלים בין דעת הרצי''ה לדעת הרב כהנא בנושא זה, ובתוך כך להציג את האפיק אליו נטתה רוחי.
מסקירה של כמה מקומות בדברי הרב צבי יהודה עולה, שהרב צבי יהודה התייחס אל הערבים כאל ברי פלוגתא פוליטיים. נכון, יש בינינו מאבק בשאלה של מי הארץ הזו, וכמובן שאנחנו הצודקים, אך אין זה מתיר לפגוע בהם באופן פיזי או מילולי, ולא לנהוג בהם בחוסר כבוד. כמובן, הרצי''ה לא העלים עין מן המציאות, וידע אל נכון שיש הרבה ערבים שפוגעים בנו ובתוכם גם הרבה ערבים שכביכול היו איתנו ביחסי שכנות טובה עד שפגעו בנו, על כן לדידו היחס צריך להיות 'כבדהו וחשדהו'.
במכתב מפורסם, הרב צבי יהודה קובל בפני מנהל בית הספר ''סוקולוב'' על כך שראה תלמידים מבית ספרו שהתגרו והזיקו לרוכלים ערביים. במכתב הוא מעיר "על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים".
הנימוקים שהרצי''ה מונה כנגד התנהגות שכזאת הם, שזה נוגד את התורה, נוגד את המוסר, ומפריע ליצירת דרכי שלום בינינו לבין הערבים, דבר שבו יש לנו אינטרס אליבא דהרצי''ה מצד הערך הפוליטי והעזרה לבניין הארץ.
הייתי רוצה להתייחס לנימוקים שהרצי''ה מנה המצביעים על תפיסת עולמו.
מצד מוסר התורה: לעניות דעתי הצורה שעלינו לתפוס ולהסתכל על הערבים בארץ אינה 'חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו', כי ''אולי הם לא שונאים אותנו'', אלא יש להתייחס אליהם כאל 'חשוד עד שלא הוכחה חפותו'. הערבים, שעליהם יש לקרוא את הפסוק 'ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם', רוצחים וטובחים בנו באכזריות יתרה ובצורה מאורגנת, כחברה. לא מדובר כאן על חברה שבמקרה צומחים מתוכה טרוריסטים, אלא על חברה שמגדלת ומטפחת ומעודדת ומחנכת טרור כדרך חיים. כל מי שמעורה אפילו על קצה המזלג במה שקורה ברחוב הפלסטיני, יודע עד כמה נכונים הדברים. יודע עד כמה מדובר על חברה שלמה שטופת שנאה ורצחנות, וכל עוד אדם פרטי מפרטי החברה הערבית לא קם ומורד בתרבות הרצחנית של החברה שלו ומנתק את עצמו ממנה ומוחה כנגדה, הוא שייך אליה והוא חלק ממנה ומהגורל שצפוי לה.
האם חברת טרור רצחנית ראויה ליחס של כבוד?
ישנן אמירות שנשמעות בציבור כמו 'אנחנו עם מוסרי ולא נתדרדר לרמה שלהם' אמירות אלה בנויות על מוסר מעוות לחלוטין שמושפע ישירות מגישות נוצריות שחלחלו אלינו. המוסר האמיתי קובע שכשנלחמים בך כעם, אתה מחזיר, ובצורה הרבה יותר כואבת ואכזרית.
מצד התורה: האם ישני מקור תורני שממנו משתמע שיש לכבד עם אויב, ולחמול עליהם? תורת הלחימה היהודית כוללת לחימה חסרת רחמים במקרי הצורך. האם אדם תורני אמור לכבד ערבים 'תמימים' , כפי שדרש הרב צבי יהודה במכתבו? האם מדובר כאן באנשים תמימים שיש לכבד, או באנשים שאם אינם פועלים בגלוי נגד עם ישראל והמצאותו בארצו, לפחות, כך על פי רוב מוחלט, שוטמים ושונאים אותו בכל נימי נפשם?
ואני מדגיש שוב את הדברים החשובים: ברגע שקם ערבי ומורד בתרבות הרצח של עמו, אין לנו שום בעיה איתו, אך מי ששותק הוא שותף.
מצד הנימוק המדיני:
אינני יודע לאשורו מה היה המצב בשנת התשל''ח, השנה בה נכתב המכתב, אך כיום קשה לי להבין אדם שיסבור שיש לנו אינטרס לכונן יחסים מכבדים בינינו לערבים. לא מדובר פה על אנשי שלום אלא על אנשי רצח המקיימים חברת רצח. בשביל לכונן מצב מדיני מתוקן, עלינו להלחם בהם בכל הדרכים האפשריות, ולהוציאם מארצינו.
אך כבוד לערבים אינה הנושא המרכזי בו יש להתמקד, וישנם ביטויים קשים יותר.
בראיון עיתונאי נשאל הרצי''ה:
שאלה: מה דעתך על העם הפלשתינאי?
הרצי''ה: יש מקום ללא יהודים בארץ. הרמב''ם כותב דברים ברורים: המוסלמים אינם עובדי עבודה זרה הם יכולים לחיות בתוכינו, תחת הממשלה שלנו. המוסלמים גם קרובים אלינו בגזע. אמנם כרגע יש מצב של התנצחות פוליטית בינינו, אבל באופן היסטורי יסודי אנחנו יכולים לחיות ביחד".
ההגדרה של הרב צבי יהודה את הרצח והטרור העקוב מדם של הערבים כלפינו כ'התנצחות פוליטית', קשה עד למאד.
ניכר מתוך דברי הרצי''ה ומתוך השוואה למקורות אחרים של דבריו, שהוא אינו אומר את דבריו רק מתוך שיקולים של 'מה יגידו', אלא מוסר את דעתו ללא שרק.
קשה לומר שהרצי''ה היה תמים. הוא ידע היטב מה הם תוצאותיו של הטרור הערבי: 1888 הרוגים ו- 17454 פצועים, אלו תוצאותיו, רק מקום המדינה עד זמנו של קיום ראיון זה, שהתקיים בשנת התשל''ז, וזאת בלי לחשב את הקרבנות מלפני קום המדינה.
מה גורם לרצי''ה לנקוט בביטוי כל כך מרוכך כמו 'התנצחות פוליטית'? ומה שייך לדבר על כך שיש מקום לגויים בארץ? הרי לא מדובר פה על גויים רגילים, אלא על אויבים! הערבים אינם שבדים תמימים שיש לדון בשאלת היתכנות המצאותם כאן. הם נלחמים בנו, הם טובחים בנו ללא רחם. אפילו לא מדובר כאן על מלחמה 'לגיטימית' כביכול בין עם לעם, אלא פיגועי טרור נגד אוכלוסיה אזרחית בצורה אכזרית שטופה תאות רציחה.
האם שאלת כתב העיתון כוונה לדיון האם האסלם מוגדר עבודה זרה או לא? אינני חושב, ואינני חושב שניתן היה להבין כך. שאלתו כוונה למה שמוגדר במילים נעימות 'הסכסוך הישראלי-פלסטיני'. אם כן מדוע הרב צבי יהודה עונה שהאיסלם אינו מוגדר עבודה זרה? עד כה לא מצאתי תשובה מניחה את הדעת לשאלה זו שמטרידה אותי.
ראיון עיתונאי הוא פלטפורמה קצרה מלהרחיב. הבה נראה דברים שנכתבו בהרחבה רבה יותר בשיחות הרצי''ה.
בשיחה שנאמרה שמונה שנים קודם לכן, בחודש חשוון התשכ''ט, הרצי''ה עוסק ביחס שרה להגר וישמעאל.
בפרשת לך לך אנו מוצאים סגנון מיוחד ביחס להגר וישמעאל: "ותענה שרי ותברח מפניה". וכן "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה". יש מקום קצת להתבונן... עד כדי כך היתה שרה ''מרושעת'' לגרום להגר עינויים?! אלא שיש מקום לבירור דברים ביחס לאותו ביטוי של עינוי.... יש גם עינוי בדברים. בפרשה זו של עינוי הגר יש מקום גם להבנה גם במובן זה: יחס לא כל כך נעים, עלבון, גברתנות, יחס של גברת לעומת שפחה.
בהמשך מסביר הרצי''ה את מאמר המלאך להגר 'שובי אל גבירתך'- שובי אל יחסי המרות הללו, כי הם היחסים הנכונים ביניכן ובין זרעכם לדורות, יחס של שפחה לעומת גברת.
לעתים, אומר הרצי''ה, על אף שאיננו רוצים, יש צורך בעינויים (במובן שהתבאר לעיל), ולעיתים אפילו מלחמה, בינינו לישמעאל בשביל להחזיר את היחס הנכון למקומו. הרצי''ה נותן לגיטימציה ל'עינוי' במובנים שונים, כמובן בצורה ממלכתית. "אם הם לא יעשו צרות גם אנחנו לא נעשה להם צרות". עם זאת, הרצי''ה נותן פתח להשארותם בארץ באופן פרטי, ללא שאיפות לאומיות. הסיבה שהרצי''ה נקט קו זה מתבארת מתוך דבריו בהמשך, והיא שהערבים הם מוסלמים ואינם עובדי עבודה זרה, ועל כן מותר באופן עקרוני לתת להם לשבת בארצינו מדין גר תושב, וכד'.
ושוב נשאלת השאלה -
נכון שמבחינה הלכתית-פורמאלית מותר בתנאים מסויימים לתת לגויים לשבת בארצינו, אך מהי ההוא-אמינא לתת למרצחים הללו לשבת בארצינו?
תלמיד הרצי''ה, הרב יוסף בדיחי, כותב בספרו 'גאולת אור הצב''י', שהרב צבי יהודה לימד והדריך להתייחס אל הנכרים היושבים בארץ כפרטים, והתייחסותינו אליהם תהיה אם לטב אם למוטב. המעוניינים לחיות איתנו בשלום בידעם ובהכירם שהארץ היא שלנו ואנחנו השולטים בה, תנתן להם האפשרות כפרטים על פי התנאים שלנו. הרוצים להגר תינתן להם האפשרות להגר. הנלחמים בנו יש להלחם כנגדם בכל התוקף.
שמא אכן היה מקום לכך כשהגענו לארץ ישראל לפני כמה עשרות שנים. ידוע שכששלח יהושע בן נון איגרות שלום לעמים שישבו בארץ ישראל, היה להם אפשרות להשלים עם עם ישראל. אך אם הם בחרו להלחם עם ישראל, לא היתה אפשרות לקבל אותם לשלום אם רצו. עם שבוחר להלחם עם ישראל, אחת דינו להמית, מכיון ש''כל הסוטר לועו של ישראל כסוטר לועו של שכינה''! ומדוע שנרצה לחשוב על אפשרות לתת להם לשבת בארצינו בנימוק שהם אינם עובדים עבודה זרה?
כמובן, גם מושג ה'שלום', אין פירושו לאכול חומוס בדמשק, אלא יחסי גברת-שפחה ביננו לערבים. ''שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל, אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם". אך מציאות זאת הינה מציאות אוטופית השייכת למצב עתידי הרחוק מן העין, ולא למצב הנוכחי בו אנחנו נמצאים במלחמת קיום על נפשנו וסופגים אבדות מידי האויב הערבי על בסיס קבוע.
יתכן שלעתיד הערבים ישלימו איתנו. בינתיים, הערבים נלחמים בנו כקולקטיב, כחברה, ולא כפרטים אינדיבידואליים, ועל כן לא מובן מדוע מלמד הרצי''ה להתייחס אליהם כאל פרטים.
הרב צבי יהודה היה ריאלי כמובן, וידע שהשלום המיוחל לא יגיע במהרה או בקלות. בראיון ממנו צוטט לעיל, נשאל הרב:
שאלה: האם אין עמדותיך מרחיקות את השלום?
הרצי''ה: השלום הוא חזון רחוק. אם כי לא בלתי אפשרי. השלום יכון כאשר הערבים יבינו אותנו... זה יקרה פעם, אולי בעוד דור, אולי בעוד שניים.
שאלה: ובינתיים על חרבינו נחיה?
הרצי''ה: אם יהיה צורך במלחמות- נלחם. הקם להורגך השכם להורגו.
מכל ההתייחסויות בהן נתקלתי של הרב צבי יהודה כלפי הערבים, עולה שדעתו היא שראשית על הערבים לקבל את מרותינו וממשלתינו בארץ הזאת ועל הארץ הזאת, ואחר כן כשיפסיקו לרצחינו יוכלו לגור בארץ.
אך האם יתכן שדבר זה יקרה ללא נקמה? נהרי דמעות והדם, הצער התהומי והכאב שהם גרמו וגורמים לעם ישראל ישארו ללא מענה? לראות אפשרות בה לפתע פתאום הערבים יבינו הכל ויכירו וישלימו איתנו, והכל יבוא על מקומו בשלום. לא יתכן שזה יקרה בלי שהם יקבלו נקמה עמוקה וכואבת על רציחותיהם. לעתיד לבוא ננקום בהם את נקמת ה', ולפני שיתקיים בנו הפסוק 'וכתתו חרבותם לאיתים וחרבותיהם למזמרות' ראשונה יתקיים בנו הפסוק 'כתו איתכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים'.
נראה לי לומר שהרב צבי יהודה מתייחס לערבים בהסתכלות רוחנית - כיון שהערבים, מזרעו של ישמעאל הם (על היחס המורכב שלנו איתו), ומאמינים באיסלם (שגם כלפיו יש לנו התייחסות אמביוולנטית) ודאי שלעתיד הם יכירו שארץ ישראל שייכת לעם ישראל וישלימו איתנו, ואז הכל יבוא על מקומו בשלום.
הסתכלות זאת קשה בעיני מאד, מכיון שנראה שהיא מתעלמת מהמישור המציאותי, המדמם והזועק לנקמה, וצופה אך ורק אל המישור הרוחני, העתידי, בו לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. והרי עד חזון מאושר זה, מלחמות רבות ונקמות רבות נכונו לנו. גם הרצי''ה בעצמו מסכים שכל עוד יש צורך 'על חרבינו נחיה' ואף התבטא בפני תלמידיו שעוד שנים רבות נעסוק ב'הלכות מלכים ומלחמותיהם'.
לאחר השאלות והקשיים שהצגתי, ברצוני לעבור לעסוק בדעתו של הרב כהנא בנידון.
אביא מספר ציטוטים מספרו המרכזי של הרב כהנא, 'אור הרעיון' מתוך הפרק 'הלא יהודי בארץ'. דבריו כתובים באריכות והרוצה להבין את היריעה המלאה יעיין בספר.
הרב כהנא מתייחס לגבי שבעת העממים אשר ישבו בארץ ישראל כשנכנסו יהושע וישראל לארץ.
התורה ציוותה לא להסס בביעור הגוים היושבים בארץ, מחמת הסכנה של שנאה ואיבה ונקמה על זה שלקחו ישראל מהם את הארץ שהם ראו אותה כאדמתם... אם כן, שאותן הלכות שחלו על שבעת העמים חלות על כל האומות היושבות בארץ ישראל בכל עת ובכל תקופה לרבות אלה של ימינו, שרואים בה את ארצם ואדמתם, ושרואים בעם ישראל עם כובש, לסטים וגזלנים, מאחר שאותה סכנה נשקפת לעם ישראל ולשלטונו בארץ ישראל בזמננו כמו אז... כל עם היושב בארץ והרואה אותה כשלו ואחר כך באים ישראל וכובשים אותה ממנו, הרי אותה השנאה ואותו רצון עז לנקמה יהיה בו כמו בשבעת העמים... אכן, זוהי האמת, שהישמעאלים הללו של ימינו יש להם הדין – לגבי ישבתם בארץ – של שבעת העמים.
הרב כהנא לא מתייחס כרגע לרציחות שמבצעים בפועל בני ישמעאל, הוא רק מנתח את תמונת המצב- עד אשר יגיעו ימים מאושרים שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, אין לטעות ולחשוב שיש סיכוי שבני ישמעאל ישלימו איתנו ויכירו בשלטוננו בארץ. הם ילחמו וילחמו ולא יניחו את נשקם. האפשרויות היחידות במצב זה כל עוד לא השלימו הן לגרש אותם או להלחם בהם.
הטעם שגזר עליהם הקב''ה 'לא תחיה כל נשמה' בארץ ישראל, הוא משום שבעיניהם הם היו בעלי ואדוני הארץ, ולכן לעולם יחכו להזדמנות להתקומם ולגרש או להשמיד את היהודים בארץ ישראל, וודאי שגם הישמעאלים סבורים שישראל שהגיעו לארץ ורצו להקים כאן מדינה יהודית הם לסטים, וגם הם לעולם ישמרו לישראל טינה ושנאה, ולעולם לא ישלימו בלבם, ויחכו לעת רצון.
בהמשך מאריך הרב כהנא לברר אם אכן דין הישמעאלים כדין ז' עממין, וכותב שם בהמשך דבריו:
אם אכן יש לישמעאלים הדין של ז' העמים לגבי 'לא תחיה כל נשמה', היינו האיסור לתת להן לחיות בארץ ישראל, אלא חובה לגרשם או להרגם אם לא ירצו ולא יסכימו לעזוב, אם כן, ברור שכל ישמעאלי שלא עוזב בן מוות הוא (וברור שחייבים להתרות ולהודיע להם כדי שיברחו). ואם אכן כך הדין, הרי המצווה היא לא רק על המלך, או הממשלה, אלא על כל אחד מישראל... ומי שנשאר בארץ מהעמים האלה ומסרב לצאת ודאי בר קטלא הוא. ועל אחת כמה וכמה אם הוא מפגין בגלוי את שנאתו ואת רצונו להשמידנו ולהחזיר לעצמו את הארץ באמצעות מזימות שונות, וכל שכן על ידי פעולות עוינות... ברור כחמה שהישמעאלים המסתכלים על ישראל כלסטים וגזלנים הם צמאים לדם יהודי ולעולם לא ינטשו את שאיפתם להשמיד עם וארצו, משום כך יש להם דין ז' העמים.
זאת אומרת שלהערכת הרב כהנא, ונראה שזו הערכה נכונה וריאליסטית עד אימה שנתמכת בעשרות שנות רצח ודם, הערבים לעולם לא ישלימו איתנו מרצון, ללא מלחמה. בהמשך מאריך להסביר הרב כהנא את שרשיו הרוחניים השפלים של ישמעאל בן האמה פרא האדם, ומביא גם את דברי הרמב''ם שכתב באיגרת תימן על הישמעאלים:
'לא עמדה על ישראל אומה יותר אויבת ממנה ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוה'.
לסיום דבריו בפרק חותם הרב כהנא:
הישמעאלים הרואים את ישראל כגזלנים שגזלו מהם את הארץ, פגה זכותם להשלים אם כבר פתחו במלחמה עם ישראל, ואין להם ברירה אלא לברוח או לעמוד בפני הדין של 'לא תחיה כל נשמה'.
הרי לנו מחלוקת חזיתית בין דברי הרצי''ה זצ''ל ובין דברי הרב כהנא זצ''ל הי''ד, האם הערבים הם ברי פלוגתא פוליטיים, או שמא עדת זאבים המחכים לרצחנו נפש. אין אני בא להכריע ולהניח ראשי בין הרים גדולים, אלא רק לומר שדעתו של הרב כהנא הרבה יותר מסתברת לי בהיגיון ועל פי הנסיון עתיר הדמים בארצינו, שהיחס שלנו כלפי הערבים בארצינו צריך להיות כאל אויב אכזר, ולא כאל גויים רגילים.