רס"ר ירון ויטל, מתנדב בתחנת מוריה במחוז ירושלים ואביה של עדי ז"ל שנרצחה בשבעה באוקטובר בביתה בקיבוץ חולית, מספר במסגרת 'הפינה הכלכלית' בערוץ 7 איך נקלע לקיבוץ של בתו בשבת שמחת תורה.

"בשעה שש וחצי קמתי. שמעתי בומים ולרגע חשבתי שמדובר ברעמים. יצאתי החוצה וכל השמיים היו מלאים ברקטות. צלצלתי לעדי ואמרתי לה שאני רוצה לבוא לעזור לה. היא בעקשנות מרובה לא איפשרה לי לבוא", מתאר ויטל את תחילת המתקפה של חמאס. "סגרתי את את דלת הממ"ד אבל היא לא ננעלה. אני מחכה, אין לי אינפורמציה, אז אני יוצא החוצה ודרך החלון אני רואה מחבלים על אופנועים. הבנתי שיש ניסיון חדירה לקיבוץ. צלצלתי לחבר שאמר לי שתקפו 20 יישובים באזור ושאכנס מיד לממ"ד".

בשלב הזה הוא איבד קשר עם בתו. "אני שומע יריות ואין לי קשר עם עדי. הזמן עובר והצבא לא מגיע. לאחר זמן מה אני מבין שמי שהיה בדירות לידי פשוט נרצח. עדי שולחת לי אחרי חמש שעות הודעה שהמצב רע ושאהיה נעול בממ"ד. אני מנסה לדבר איתה והיא לא עונה. עוברות השעות ולפתע בשעה חמש וחצי אחר הצהריים אני שומע את דלת דירת האירוח ששהיתי בה נפרצת. אלה היו חיילים".

הוא מצטרף ללוחמים, שהגיעו במטרה לטהר את הבתים בקיבוץ ממחבלים, ומתקדם איתם לכיוון הבית של בתו עדי כשליבו מחסיר פעימה. "ניגשנו לבית שלה, נעמדנו מול הדלת. שניים פרצו לבית, יצאו לאחר כמה רגעים ואמרו לי שיש גופה ושאבוא לזהות אותה. אני רואה מחבל על הרצפה. הדירה נראית רע מאוד, כל הרצפה מלאה בתרמילים של כדורים. דלת הממ"ד מחוררת. אני פותח אותה והכל כאוס. לא מצאתי את עדי אז חשבתי שהיא חטופה".

לאחר הפריצה לבית של בתו הוא אוזר אומץ, נכנס למכוניתו ומתחיל את הדרך הארוכה לביתו בירושלים. במהלך הנסיעה הוא מקבל טלפון שבו מבשרים לו שהנכדים שלו בחיים אך נחטפו לעזה יחד עם השכנה אביטל. אלא שכאן יש תפנית בעלילה. "לפתע הנכד שלי, נגב, צעק שהוא רעב. המחבלים מורידים אותו מהכתפיים שלהם ואומרים לה לחזור חזרה לישראל. הם רצו להראות שהם הומניים. אביטל הולכת איתם במשך שעות. הם מגיעים לקיבוץ בשעת ערב ושם חיילים מעבירים אותם לקיבוץ גבולות שהיה יותר בטוח. אני מקבל את ההודעה שהם ניצלו ושהם בדרך לבית החולים".

"בזמן הזה לא יודעים מה קורה עם עדי. חשבנו שהיא חטופה. לאחר שלושה ימים חיילים מגיעים אלינו לשבעה ואומרים לי שהיה לי נס גדול. הם הגיעו לטהר את הדירות עוד פעם ואמרו שהיה רימון שהיה קשור לדלת הממ"ד של עדי, אבל הוא היה נפל ולא פעל. הם ראו את הגופה שלה וגררו אותה בזהירות החוצה", מספר ויטל בכאב.

"קודם כל לדבר על זה ממש מגליד לנו את הפצע. אנחנו מתמודדים בעצם העובדה שאנחנו מספרים. לתת לנו לדבר ולפרוק ולספר על ניסים שקרו פה - פשוט עושה את ההבדל. חשוב שידעו שעברנו דבר קשה, שואה שהייתה פה, ואנחנו רוצים שזה יישאר זיכרון", מסכם ויטל.