האלוף במיל' יואב (פולי) מרדכי ספד במעמד השלושים לחתנו סא"ל רועי יוחאי יוסף מרדכי ז"ל שנהרג בעזה.
בהספד הוא סיפר על שני חתניו, "לנו בבית שני רועים. רועי של דנה ורועי של נטע, כך אתם מזוהים בנייד שלי. רועי שנלחם על הקרקע ורועי שנלחם מהאוויר והנה פתאום אני הזקן, מוצא את עצמי נלחם לידכם כבר מעל 100 ימים בשירות מילואים".
"אחים של ממש היו הרועים שלנו", המשיך, "רועי שנלחם מהאוויר יום יום כבר ארבעה חודשים ורועי שלחם בשכונות בצפון הרצועה, מדאראג' תופח לשייח רדואן. האחד מסתער והשני מחפה עליו ועל חבריו מהאוויר. אחים לשתי אחיות הכי מחוברות שאפשר, דנה ונטע. שלא נפרדות לרגע מאז שרועי נפל, גם בתהום השחורה".
"וכשאחד האחים נופל בקרב, כשנופלים עלינו השמים עם לכתו, מופר האיזון כולו. 'ויכולו השמים והארץ'".
"רועים שלי, אתם-אתם הציונות בת זמננו. את המדינה שחלמנו עליה. אתם המדינה שאנחנו נלחמים עליה עבור אורי, עבור יעלי, עבור יהונתן עבור ילדי ישראל כולה. המדינה הזו תובעת מאתנו את היקר מכל, היא שוברת לנו את הלב אבל אנחנו כאן. אוספים את השברים האלה, ומבטיחים לכם להיות ראויים לרועים שאתם, מורי דרך, בשמים ובארץ, שמקיימים בגופכם מסירות נפש, נתינה ללא גבולות, אהבת ישראל, רעות לוחמים", הוסיף.
מרדכי הבטיח לחתנו, "אנחנו נהיה ראויים, לא קיימת אפשרות אחרת. ראויים במעשינו, ראויים בדיבורנו, ראויים בחברת המופת שנכונן כאן עבורכם, לאורכם, רועים אהובים שלנו אתם וכל חבריכם הלוחמים עזי הנפש שמחרפים נפשם עבורנו גם ברגעים אלה ממש".
בהמשך הוא פנה למשפחתו, "בנות שלי נטע, דנה, טליה, דליה שלי, משפחת יוסף, שותפינו לגזירה הקשה, נמשיך יחד לאורו של רועי, נשא את החיוך המתוק שלו בליבנו לנצח. החיוך המקפל את הנפש המאירה והנדירה שהיתה לנו הזכות לחיות כאן לצידה, גם אם רק לתקופה קצרה, קצרה מדי".
"נשא איתנו תמיד את דרך הארץ ואת עולם הערכים שגילם בגופו שימשיכו כאן אחריו. עולם ערכים שיהיה המגדלור של אורי, הנכדה האהובה שהותיר לנו, אורי שבכל אשר תפנה, תצעד בטוחה ומוגנת תחת הזכות להיות הילדה של רועי יוחאי יוסף מרדכי", הוסיף בהספדו.
על רגע הנפילה של חתנו שיתף, "כרעם ביום בהיר הגיעה הבשורה הנוראה ביום השבת. כששירות המילואים שלי מביא אותי לקו אווירי של שני קילומטר בלבד ממך, אוחז באשליה שאני מגן עלייך ועל הלוחמים כשאני קרוב, אתה עלית בסערה השמיימה. מאז, עננים כבדים מעלינו וגשם שמכה במדינה שטופת נהרות של דמעות וכאב".
הוא שיתף בתחושות, "הכאב הזה, שלא מרפה, שמלווה את המחשבות שאין להן קו ישר. הן נודדות, משוטטות בין הלב, הראש והנשמה, מזינות זו את זו, מחזירות זיכרונות, אלפי רגעים מתוקים של משפחה, ממלאות את העיניים בדמעות, ואת הלב בכאב".