ד"ר דרור אידר: מי מפחד מקלישאות?

1. כלא המרכאות הכפולות

אצל רבים בתוכנו מקננת התחושה האינטואיטיבית על קשר טראגי בין השנה הקשה שעברנו קודם ל-7 באוקטובר, שנת מלחמות היהודים בינם לבין עצמם, ובין הטבח הנורא והמלחמה שפרצה בעקבותיו. תחושה עמוקה, רליגיוזית, של "החטא ועונשו".

גם אויבינו עשו את חשבונם לאור מה שזיהו כהתפוררות הסולידריות החברתית, וביקשו לנצל את החולשה כדי לתקוף אותנו.

אכן, אם יש לקח המתעלה מעל לכל התובנות שאספנו בחודשים האחרונים, הרי זו הקריאה שעולה מכל מהלך במלחמה, מהצהרות החיילים השבים משדות הקרב, מדברי הנבואה המהדהדים בפיהם של אימהות ואבות על קברי בניהם שנפלו בהגנה עלינו: הניצחון תלוי באחדותנו, בהבנה שאנחנו תלויים האחד בשני, שאיננו יכולים להתקדם כיחידים בגיא צלמוות של ההיסטוריה, אלא רק כעם אחד.

המילה "אחדות" נתפסת כקלישאה. בשנים האחרונות נמנענו משימוש בה, אולי בשל הפער הגדול שבין המשמעות העולה ממנה למציאות הצינית שהצמיתה את התמימות שלנו. כיום, לנוכח אתגרי התקופה, חובה על מי שרוצה בתקוות ישראל ובפדות נפשנו, להוציא מכלא המרכאות הכפולות את המילה השחוקה הזאת ולחדש אותה.

2. אוקסימורון הבחירות

ואז נתקלתי בתעמולה המטיפה לצאת לבחירות עכשיו "כדי לאחות את הקרע בעם" ו"למנוע פילוג", כי "אנחנו רוצים להישאר מאוחדים". שמעתם נכון. נעצור את המלחמה, נתמסר לתעמולה מפלגתית שבה נטיח מבוקר עד ערב האחד בשני כמה אלה רעים והאחרים מרושעים והצד ההוא גרוע מאויבינו וההם בכלל מזכירים תקופות אפלות, וכהנה מכתמים נוראיים של שיסוי איש ברעהו. זאת, בזמן שבחזית יתאמצו חיילינו – חלק מקהל המצביעים - לא להתייחס לרִשעות ההאשמות, אלא להילחם שכם אל כתף "הרעים" ו"המרושעים", "הגרועים מאויבינו" ואותם "המזכירים תקופות אפלות" – כולם ביחד. קמפיין חסר אחריות "למען האחדות" שאף מכנה עצמו "התקווה", בתקווה כנראה, שנשכח מה שעברנו בשנה שעברה ונחליף את משמעות המילה, עד שנאמין שמערכת בחירות תביא לאחדות.

כבר הבאתי מהספר "מלחמות היהודים" ליוסף בן מתתיהו את תיאור ישיבת המטה של צבא אספיינוס מול ירושלים. בעיר הנצורה פרצה מלחמת אחים, והקצינים הרומאים דחקו במצביאם להסתער על העיר ולנצל את המהומה, אבל אספיינוס הזמינם לשבת ביציע ולצפות ביהודים המכלים איש את רעהו. ירושלים תיפול בידינו כפרי בשל, הבטיח. מה לא מובן פה? הקריאות לבחירות הן דיבורים מופקרים של ה-6 באוקטובר, חלק מה"קונספציה" הכושלת. הנביא ישעיה סימן זאת במאה השמינית לפנה"ס: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".

3. אחינו גיבורי התהילה

תנוח דעתכם, הציבור הרחב לא קונה את התעמולה בדבר "אלימות המתנחלים". אותו בית מדרש רעיוני הקורא לצאת לבחירות בעיצומה של מערכה גורלית, משסה אותנו בחלוצי גב ההר. כל זה, בזמן שגברים רבים מגב ההר נלחמים כעת בעזה. ובכן, התבלבלתם. היישובים בשומרון וביהודה הם הערובה לביטחוננו ולצדקת אחיזתנו בארץ חמדת אבות. עזה נמצאת קצת מעל פני הים, וראו כמה נזק ורוע יצא ממנה לאחר שנסוגונו ואפשרנו להם להקים מדינה. כעת חשבו על מדינת טרור שנשבעה להשמידנו בגובה של מאות מטרים מעל למרכזי האוכלוסייה הגדולים שלנו, והכפילו את הנזק בעשרות מונים. החלוצים בגב ההר מונעים את הפשע ההיסטורי הזה, פרס לרוצחינו ומבקשי נפשנו. עכשיו, כשרואים את מסירות נפשם למען תושבי עוטף עזה, יש להעלותם על ראש שמחתנו כמופת לאידיאליזם וכתשובה ציונית בעידן של ציניות.

4. כדת משה וארץ ישראל

בראשון שעבר, כ"ה בשבט, זכרנו 82 שנים להירצחו של אברהם "יאיר" שטרן הי"ד, מפקד לוחמי חירות ישראל, חולם ואיש חזון. כבן תשע קראתי את ספרה של גלילה רון-פדר "המורד", ונפשי נקשרה בו. ספר שיריו הלך עמי, ובכיתה ח' הלחנתי את מילותיו: "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מוֹלֶדֶת/ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל,/ שִׁפְחָה שָׁחָה, כּוֹרַעַת וְאוֹבֶדֶת,/ אֲנִי לָךְ בַּעַל וְגוֹאֵל" (חפשו ביו-טיוב).

יאיר, שנכונו לו גדולות בשטח הלימודים הקלאסיים, הכיר היטב את הדימויים המשפילים של העם היהודי. "יהודה השבויה" (Judea capta) שהרומים טבעו על מטבעות לזכר ניצחונם במרד הגדול, ובהם נראה עמנו בדמות אישה כנועה מובסת לצד חייל רומי מנצח. עם קריסת רומא, השתנה הדימוי לשתי נשים, אקלזיה וסינגוגה (Ecclesia et Synagoga), הכנסייה ובית הכנסת, ובעצם הנצרות והיהדות. הכנסייה כאישה גאה האוחזת צלב בידה האחת וגביע יין בידה השנייה, והיהדות כאישה מושפלת שעיניה מכוסות - סמל לעיוורונם של היהודים - ובידה שמוטות לוחות הברית, סמל לברית הישנה שנתבטלה. בשירו, יאיר מקבל על עצמו להיות בעלה וגואלה של השפחה השחה הכורעת והאובדת, לשחררה מאדוניה הזרים, ובעצם לגאול את ארצנו מידי זרים.

5. צר העולם מהכיל

שבת פרשת משפטים. לאחר הדרמה הגדולה של קריעת ים סוף ומעמד הר סיני בקולות וברקים וקול שופר, פורטים לפרוטות את הכללים והרעיונות האדירים. הנושא הראשון הוא זכויות העבד והשפחה, אולי כנגד הדיבר הראשון (*"אנוכי ה'... אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"*). עוד במילניום השני לפנה"ס קם עם שהעניק זכויות לעבדים. בני עמנו זכרו מה שעברו בבית העבדים המצרי.

הסופר היהודי הווארד פאסט מביא בספרו "אחי גיבורי התהילה" דו"ח של סנטור רומי על מדינת היהודים: "תתמה אם תלמד לדעת כי ארץ זו אין דומה לה במיעוט עבדים... דבר זה סכנה יש בו, וחלילה לרומי להסיח דעתה ממנה. הללו דרכם לשלח לחופשי כל עבד במועד קבוע, וכל המכה עבד – נחשב לבעל עבירה. אם נזכור כי תרבות המערב כולה עומדת על עבדות... נבין כי שאלת היהודים אינה מכשלה מקומית בלבד". הסנטור רואה לתדהמתו את שמעון החשמונאי פוסק לטובת עבד שברח מאדוניו, במקום להורגו בכיכר העיר כפי היו עושים ברומא.

וכך מסתיימת האיגרת לסנאט הרומי: "היהודים לעולם אין לתת בהם אמון, ולא יגשר גשר של הבנה ביניהם לבין המערב, כל המושכלות אצלנו על חירות האדם וכבודו זרים להם... הם מערערים על עיקר העיקרים של תרבות המערב, על בית עבדים חופשי... אפילו הם מועטים, אפילו מסתפקים בארצם הזעירה – חלילה לנו מהסיח דעתנו מסכנתם. צר העולם מהכיל את רומא ואת יהודה גם יחד...".

וכשנרים את עינינו מהחומש, נראה את רצועת עזה: בית עבדים ענק שבו השתעבדה האוכלוסייה לא לטובתה ולרווחת ילדיה, אלא למען השמדת ישראל. המלחמה הזאת אינה רק מלחמתנו, אלא מלחמת העולם החופשי כולו לבער את הרע הזה מן העולם. אכן, צר העולם מהכיל את חמאס וישראל גם יחד.

שבת שלום.

פורסם ב'ישראל היום'