בדמדומי הקרבות בחאן יונס, ולקראת ההתארגנות לרפיח נכנס נתניהו ל"זמן פציעות" לתום כהונתו, ובשפת הכדורגל כנראה תהיה תקופת ההארכה נוספת עד להכרעה כלשהי בעזה ובצפון ויציאה לבחירות.
לאחרונה נתניהו דווקא מתמרן היטב, והפגין קמבק מרשים לאחר ההלם והדיכאון שלאחר ה-7.10.
ניכר שהוא התאושש ומתנהל כהרגלו בתמרון פנים ישראלי, בין סומטריץ ובן גביר, גנץ ואיזנקוט. את לפיד הוא לא סופר ממטר ובצדק, ואת החרדים הוא משתדל להשתיק, תוך שהוא נדרש לפתור את בעיית חוק הגיוס.
במדיניות החוץ הוא הדף היטב את האיום של מתווה כפוי של מדינה פלשתינאית, הוא מנהל שיח מתוח ובעייתי אך הגיוני עם ביידן, סמן לסעודים שיש רצון לנרמל איתם יחסים אבל לא בכל מחיר, ומול שאר העולם וגלי האנטישמיות מחפש שקט תעשייתי ככל שאפשר ומחכה שכולם יירגעו בתום המלחמה. הוא השתלט באלגנטיות על קבינט החירום, תוך שהוא הופך את גנץ ואיזנקוט לשוליים, וחסרי צבע והשפעה של ממש, ומבליט את העדר המנהיגות של כל אחד מהם ושניהם ביחד.
תוך כדי הוא בלם יפה את ההצעות הלא רלוונטיות של קטר ומצרים המתווכים, ומחדד קשיחות מסוימת במו"מ על שחרור החטופים. נראה שיש סימנים להחלשות נוספת של החמאס, ונותרה התיקווה שכאשר תחל ההתמוטטות הסופית שלו זה יהיה מהר, ולא נאלץ לבלוע עסקת חטופים מרה ו"מופקרת". כרגע יש רמזים לאפשרות של התקדמות במו"מ, צריך לשים גבולות לסמוטריץ' עם ההתבטאיות הבעייתיות שלו, אבל יתכן שטוב שקולו ישמע כדי שיקל על נתניהו לרסן את הדרישות הפראיות של החמאס.
את בן גביר לקראת הרמדאן והר הבית הוא הקטין במימדו, ולמרות "ארץ נהדרת" לא נראה שבן גביר שולט עליו באמת. כמעט לראשונה מאז ה-7.10 נראה שנתניהו שולט יחסית במצב.
אהוד ברק נלחם על מיטוט שלטון נתניהו, לפני מיטוט חמאס ואפילו לפני שחרור החטופים, בלי שהוא יכשל בלשונו כמו סמוטריץ. כנראה שהוא חש בהתחזקות נתניהו ומהר לשלוף לרחובות את "כוח קפלן" ו"אחים לנשק". מוקדם מדי וצורם מדי אפילו לאוזניים שמאלניות. המלחמה בעזה לא הסתיימה, ועם חיזבאללה עוד לא ממש התחילה, וההפגנה במוצ"ש האחרון הייתה לא במקום ולא לעניין. לא נותר להם אלא להיאחז בהפעלת הכוח של המשטרה כדי להצדיק את ההתנהלות הנוראית שלהם.
כוח קפלן ואחים לנשק התגייסו מלא מלא ובאופן מרשים עם פרוץ המלחמה, ורכשו בצדק אהדה בדעת הקהל. אבל לאחרונה החלו להתחמם על הקווים, ולחזור להפגנות המחאה. המציאות שאין רפורמה משפטית לא כל כך משפיעה כאשר המוטיבציה האמיתית היא מיטוט שלטון נתניהו, הדתיים והימין.
לכאורה חוסר יכולת להתאפק או כנראה דאגת יתר מהתחזקות נתניהו. ואהוד ברק כבר קורא להקים מחנה אוהלים סביב הכנסת. בסוף עוד הם יקימו ההתנחלויות בקפלן ובכנסת, ויהפכו ל"מתנחלים החדשים". אם יש סיכוי כלשהו לנתניהו להתאושש באמת ולהיבחר שוב, הרי אהוד ברק וחבריו נותנים לו תיקווה ששנאתם תעוור את עיניהם והימין יתגייס שוב לאתרג את נתניהו.
הפגנה האחרונה ממש הפריעה להפגנת משפחות החטופים. ולידיעתם, רונן צור פנוי שוב לעבודות מחאה. בתקופה הנוכחית של ימי הדמדומים עם המשך הקרבות בחאן יונס ולקראת ההחלטה להמשיך לרפיח, במידה ולא תהיה התפתחות משמעותית בעסקת החטופים, השיח הפנימי בישראל הולך ומתפתח, ולא לטובה. האחדות עדיין נלחמת על המשך קיומה, וקריאות ההשתקה של כל קולות הרעל הפנימי עדיין קיימים, אך הקמפיינים הפנימיים מכל הכיוונים הולכים וגוברים וצוברים תאוצה.
הבעיה של הימין היא שנתניהו לא רק מתמרן היטב, אלא מנסה למנף קמפיין הישרדות יוצא דופן בו הוא לוקח לידיו את המושכות בניהול קבינט המלחמה, מייצר כותרות וראיונות בלעדיים, מנסה לנקות עצמו מאחריותו על ה-7.10 ומייחל להצלחות שניתן לקוות לטובת כולם שאכן יגיעו. אין שום רמז ללקיחת אחריות, ולקולות הקוראים לבחירות הוא עונה בנונשלנטיות שהם יהיו בזמנם ולא קודם לכן. שיא הקמפיין הוא שהוא רוכב על ההסכמה הרחבה של העם בעד המשך המלחמה עד להכרעת החמאס, והתנגדות רוב העם למדינה פלשתינאית.
הוא רוכב על הגל הזה בכל כוחו, ומנגד מנסה לאזן בקידום עסקת החטופים במחיר סביר ככל שניתן. ניתן לקוות שלאחר השגת מירב המטרות הוא ישכיל לקחת אחריות בראש מורם ולפנות מקומו לטובת הנהגה חדשה ברוח אחרת התואמת את הרוח המנשבת מהכוחות עזה ובגליל.
גם גנץ ואיזנקוט צריכים לקחת אחריות ולפנות את מקומם, שלא לדבר על לפיד שטעה והתגלש החוצה. להקדמת בחירות לא לפני מלואת שנה ל-7.10 בכוחות מחודשים עם מועמדים חדשים.
הכותב הוא פסיכולוג קליני