פגשתי השבוע קצין בכיר שמאז הטבח עסוק בדבר אחד - הצגת זוועות הטבח למנהיגים ואנשי צבא בכירים ברחבי העולם.
מתברר שיש 'מוזיאון זוועות' שצה"ל הקים כשהחלו להצטבר הממצאים והתיעודיים של המעשים המחרידים שהמחבלים הנאצים עוללו לנו. ולמקום הזה מגיעים מדינאים ואנשי צבא בכירים מרחבי העולם.
טרם הביקור רובם צפו 'בסרטון הזוועות' ולמרות זאת הם נחרדים ממה שהוא מציג בפניהם. מהסדיזם, מהשיטתיות, מהתכנון המקדים וההוראות המדויקות כיצד לפגוע ולהתעלל - דברים שהמוח האנושי לא מסוגל להכיל.
מדובר באנשים שיצא להם לאורך השנים להיחשף לזוועות, וכולם ללא יוצא מן הכלל, כך הוא סיפר, יוצאים מהמקום המומים.
היום נחשפתי לפוסט של איש חינוך בכיר שמספר על הרחמים שמתעוררים בו כלפי העזתיים שרעבים לפת לחם ושנהרגים מהתקפות צה"ל. הוא חתם את הפוסט בבקשת סליחה.
לחלקיק שנייה יכולתי להבין את אלו שמזדהים עם דבריו. במי מאיתנו לא מתעוררת חמלה כלפי ילדים קטנים נשים וקשישים שסובלים מהמלחמה?
הם כמובן סובלים בגלל חמאס, ובכל זאת כל אדם נורמלי מתקשה לראות בסבל האחר. העניין הוא, שאנחנו חיים במציאות לא נורמלית לצד בני שטן שחיי אדם שווים בעיניהם כקליפת השום בייחוד כשמדובר ביהודים.
לאנשים שעליהם מרחם אותו איש חינוך לא היו רחמים כלפי התינוקות שלנו, הקטנה שבהם מילה כהן ז"ל בת 10 חודשים בלבד. לא הייתה בהם חמלה כלפי הנשים שנאנסו וכמובן לא אכפת להם מהחטופים שנמצאים עדיין בעזה שעוברים גהינום.
במהלך הטבח וגם לאחריו לא היה חסיד אומות עולם אחד שניסה להציל או לסייע במעט לאחים שלנו.
כדי להבין את הראש של העזתים כדאי להקשיב לראיון שערכנו בתוכנית הבוקר עם מוסב חסן יוסף, בנו של אחד ממנהיגי החמאס, שחזר והדגיש מסר אחד בראיון - אין עזתי אחד ברצועה שלא שואף לדבר אחד: השמדת כל אחד ואחת מכם. הקול הזה נשמע פעם אחר פעם מכל מי שמגיע מבפנים ומכיר היטב את אנשי הרצועה.
הגיע הזמן שנאמין להם אם אנחנו רוצים לחיות כאן. פשוט אין לנו ברירה. אסור לרחם ואסור לשכוח מה עבר עלינו לפני חמישה חודשים.
אנחנו חייבים לחיות בתודעת השבעה באוקטובר, יום יום -שעה שעה. ולרגע לא לרחם. כי אחרת הזוועה הזאת תתרחש שוב.
ויכול להיות שהגיע הזמן לפתוח את "מוזאון הזוועות' של צה"ל לכלל הציבור. אני מכירה איש חינוך בכיר ורחמן שממש כדאי שיבקר שם.