סערות קפלן
סערות קפלןדוברות

יוני קמפינסקי, ידיד ומבכירי המראיינים כאן בערוץ 7, שואל את מרואייניו לא פעם כיצד אם בכלל נוכל לייצר כאן שיח אחר, לא מפלג ולא מסית, לצד ההבנה שבפנינו סוגיות הרות משמעות לעתידה ואופייה של מדינת ישראל. והוא בהחלט צודק.

נחמד ונעים לדבר על אהבה אחווה שלום ורעות, אבל יש כאן סוגיות להכריע בהן, והסוגיות הללו קריטיות ודווקא בהן אנחנו קוטביים כל כך, הפוכים כל כך זה מזה. נכון, כשעומד מולנו נוח'באי חמאסונאצי ורוצה לטבוח בנו אין זמן, אין רצון ואין צורך לעסוק בהבדלים שבינינו. לכולם ברורה המטרה כאשר מולנו מפלצת מרושעת שבאה לכלות את כולנו. זו אינה העת לתפנוקי ויכוחים על שוויון ושלום, צדק ומשפט, דת ומדינה. ברגעים שכאלה עושים הכול כדי לחיות, לשרוד ולנצח, ואחר כך נתפנה לשאלה איך ייראו החיים הללו. הגיוני בסך הכול.

אלא שכאשר רק מעט רווח לנו אנחנו נזכרים במחלוקות הקריטיות שהשארנו בצדק בצד הדרך, ומבינים שגם אם על שפיץ פרמידת החיים, השרידות, אנחנו מסכימים, הרי שכאשר אנחנו יורדים מעט במורדה של אותה פרמידה אנחנו בעצם חלוקים על לא מעט סוגיות, עתיד יהודה ושומרון, השוויון בין המגזרים, פמיניזם ומגדר, מעורבות הדת בחיי המדינה, גיור וגיוס, שחיתות ומוסר, צדק ומשפט והרשימה עוד ארוכה. האם מישהו מתכוון לוותר על עמדתו בכל הסוגיות הללו? האם בגלל המלחמה שאנחנו מנהלים כתף אל כתף בשוחות ובנמ"רים נחליט שכל אלה כבר לא חשובים בעינינו? האם מחשש שמישהו יכנה מישהו כמפלג ומסית יעדיף צד כלשהו להתכנס לתוך עצמו, לחטוף עוד כאפה ועוד כאפה מהצד שמנגד, לסתום ולהמשיך הלאה?

השאלה מחזירה אותי כמה שנים אחורה. בסעודת שבע ברכות אחת התבקש מישהו לברך את הזוג הצעיר. הוא נענה, אמר את שלו וחתם באיחול 'שתדעו לריב'. לקח לשומעים שנייה או שתיים כדי להבין את כוונתו, ובסוף ירד האסימון. אף אחד לא באמת רוצה לריב, אבל אם זה קורה חשוב לדעת איך עושים זאת נכון, ענייני ובאופן שיאפשר להמשיך אחר כך את החיים יחד.

זו בעצם שאלתו של יוני את מרואייניו. איך מתווכחים על סוגיות עקרוניות וחשובות כל כך, כאלה שמוציאות מאיתנו לעיתים מעיינות של כעס ותסכול, ובכל זאת עושים זאת אחרת.

כחובב ויכוחים מילדות (וככל שיהיו קוטביים כך ייטב), אציע כאן מתווה פשוט שאולי יהיה בו כדי להועיל ובלבד שלא נפסיק להתווכח בגרונות ניחרים ובזעם קדוש של אמונה בצדקת הדרך. העיקרון פשוט: אם כל צד (ולא משנה באיזה נושא מתווכחים) יידע שגם הצד שמנגד רוצה בטובת מה שחשוב לו עצמו, הויכוח יהיה אולי אמוציונאלי ובוער יותר (איזה כיף), אבל יהיה סיכוי להבנת בסיס שתאפשר המשך חיים משותפים.

במקרה דנן מדובר בעתידה של מדינת ישראל החשובה לכל אחד מהצדדים, ומשום כך חשוב שעם כל תחושת הצדק הנדרשת לקיומו של ויכוח טוב ובריא, יידע כל צד שטובתה של מדינת ישראל עומדת לנגד עיני הצד השני, וכדי שזה יקרה צריך כל ויכוח, בין אם בין קבוצות ובין אם בין בודדים, להיפתח בהזדמנות שתינתן לכל אחד מהצדדים להסביר מדוע תפיסת עולמו חשובה והכרחית לעתידה של המדינה על פי עולם ערכיו תפיסותיו ומושגיו.

בשלב זה של טרום-ויכוח לא תהיה התערבות של הצד שמנגד, אלא רק הקשבה. הטוען יבהיר שבעיניו לעתידה של המדינה אלה הערכים החשובים ביותר ועדיין לא יסביר מדוע, אלא רק יציב את התמרור המוביל אותו באופן אישי כדרך חיים. אצל האחד זה לימוד התורה, אצל האחר השוויון בפני החוק, שלמות הארץ, השלום, זכויות מיעוטים, השתלבות המדינה בכפר הגלובאלי או כל תפיסה אחרת שכנגזרת ממנה נובעת עמדתו בויכוח עצמו שבו הוא יפרוט את טיעוניו.

ניתן לשער ולהעריך שהצד המקשיב עשוי בהחלט להתנגד למרכזיותו של הערך אותו מציג הדובר. בעיניו אולי שלמות הארץ אינה חשובה, ואולי ההתערות בעולם המערבי זניחה ושמא זכויות מיעוטים לא קריטיות בעיניו, ולמרות זאת הוא לא יתפרץ לדברים, יכבוש את זעמו הגובר על עצם השמעת הדברים המכעיסים אותו כל כך ולא יתנצח בשלב זה, אלא רק יקשיב לדובר על מנת להבין ולהפנים שאכן, הצד שמולו מבקש את טובתה של המדינה החשובה גם לו, ואת זאת הוא עושה על פי ראות עיניו ועולמו הערכי.

אין ספק שזה יהיה קשה להתאפק. קשה להשתיק את הרצון הבוער להראות לו לדובר שכל דבריו וטיעוניו הם הבל ורעות רוח, קשקושים, שטויות ובלבולי מוח ולמה בכלל אני מבזבז זמן לשמוע את הדברים האלה, אבל לפחות תהיה לו נחמה בידיעה שעוד מעט, ממש עוד מעט, תינתן גם לו האפשרות להציג את טיעוני אג'נדתו המתבססת על הערכים אותם הוא מוצא כחשובים ביותר לעתידה של מדינת ישראל, וגם לדבריו שלו לא יתפרצו ולא יפריעו.

רגע לפני שהשניים (וכאמור, אלו יכולות להיות גם שתי קבוצות) פוצחים בוויכוח עצמו (איזה כיף, זה מתקרב) תינתן אפשרות לשאול זה את זה כמה שאלות על העקרונות והערכים, ולאחר מכן יצאו המתווכחים לדרך הסוערת והגועשת. הוויכוח, סביר להניח, לא יסתיים בהבנה ובהסכמה. מי שסבור ששלמות הארץ היא ערך עליון צפוי להתקשות בראיית זכויות מיעוטים כערך המוביל של חייו, ומי שהשוויון בנטל קריטי בעיניו לעתידה של ישראל יתקשה אולי להפנים את ערכו של לימוד התורה לעתידה של אותה ישראל, אבל לפחות יהיה ברור לשני הצדדים ששניהם שותפים בשאיפה להגיע לטובתה של אותה מדינה.

נכון, יש מי שיישארו מחוץ לתמונה. אלו אותם שלא אידיאולוגיה מניעה אותם, אלא שנאה צרופה או אהבה חסרת היגיון כלפי אדם כזה או אחר הן שבוערות בעצמותיהם ומנחות אותם. הם קצת מחוץ לסיפור, אבל מעבר לכך שרוח השנאה (או האהבה) שבהם לא תצטנן בטיעונים הגיוניים, יש לנו עוד עבודה מרובה עם הרוב שבתוך התמונה, זה שאידיאולוגיה כזו או אחרת באמת מניעה אותו.

אגב, בהחלט יתכן שהמיעוט השונא והאוהב, שהיום זוכה לגלי תהודה ציבוריים, ימצא את עצמו די לבד, חסר כוחות והשפעה אחרי שיגלה שהרוב המתווכח, זה שלא מסכים בינו לבין עצמו כמעט על כלום, מצא דרך לנהל ויכוחים אחרת בשאיפה לחיים ציבוריים משותפים, ומי יודע, אולי גם המיעוט הזה ישתכנע.