מבחינתה של ישראל המלחמה הגיעה לרגע קריטי; ישראל אמנם רחוקה מתבוסה, אך לאובדן שליטתה על התנהלות המלחמה ועקב כך על יכולתה לממש את יעדי המלחמה בלי התשתה, שחיקתה והמשך החרבתה בצפון, קוראים הכרעה! מציאות ממושכת של הכרעה - אין אונים, עלולה להתגלגל לכניעה: ויתור על השגת יעדי המלחמה ואם גם ייכפו על ישראל תנאים מנוגדים לאינטרסים הבסיסיים שלה, זו תהיה תבוסה.
הגורם למצב הוא לא נחיתות צבאית, אלא נרפות אינטלקטואלית מקצועית, בראש ובראשונה צבאית – ביטחונית, אבל גם משפטית ומדינית של הקואליציה והאופוזיציה כאחד; בגללה לא אובחן (הרבה לפני פרוץ המלחמה) שאת המגינים האנושיים ואת הרגישות ההומניטרית הגבוהה במערב הדמוקרטי, חמאס חיבר יחדיו והפך אותם למקור עוצמתו ואילו לצד הישראלי זה הפך אותם למקור חולשתו;
בחשיבתו שהיא אמנם שטנית, אך חדה כתער, חמאס הבחין שההומניטריות המערבית נובעת מחמלה מכנית, שכמו אכזריותו (להבדיל) היא נקיה משיפוט מוסר אמת ולכן מיכולת להבחין בין טוב לרע ובין צד צודק לצד רשע.
החור השחור הערכי שהתהווה בדמוקרטיות הליברליות, בעיקר האמריקנית, שהתרחקה מערכי המוסר התנ"כי שקבועים בחוקתה, הפשיט את ישראל ממקור עוצמתה ביחסיה הבינ"ל - מוסר האמת, החרות והצדק שאבותיה הביאו לעולם – נשק יום הדין שלה, שבאמצעותו היא שכנעה את ארה"ב ודמוקרטיות אחרות בצדקתה.
אילו מתכנני המלחמה (והאופוזיציה שאמורה לבקר אותם) היו מזהים את המטען ההומניטרי שהונח גלוי וחשוף לפני ישראל, היא הייתה מוצאת בוודאי דרכים לנטרולו המוקדם. עכשיו, אחרי שהיא כבר עלתה עליו, הדרך היחידה שעומדת בפניה לנטרולו היא הפעלת מאמץ מדיני לאומי לשכנועה של ארה"ב להעברת המטען ההומניטרי מרפיח העזתית לרפיח המצרית.
זהו פתרון הומניטרי יבשתי שנמצא בהישג יד ולכן הוא מיידי - אלטרנטיבה סדורה לפתרונות מוטלאים אחרים שלמרות כוונתם הטובה, הם לא משביעים ואף מבזים את הנצרכים.
להצלתה המיידית של הכלכלה המצרית, עקב ירידת הכנסותיה מהתעלה, ארה"ב תרמה בימים אלה חמישה מיליארד דולר; לשיקומה הכלכלי ארוך הטווח, איחוד האמירויות – יש להניח שבתיאום עם האמריקנים עומדת להשקיע בה 145 מיליארד דולר להקמת פרויקט כלכלי ענקי בראס א-חכומה שלחוף הים התיכון.
את שתי ההחייאות הכלכליות האלה, ישראל חייבת לנצל כמנוף אמריקני לשכנועה של מצרים לפרום את הפלונטר ההומניטרי שנוצר ברפיח העזתית, במקלט הומניטרי ברפיח המצרית.
לנשיא ביידן, שהומניטריות היא הטיקט שעליו הוא בונה את זכייתו בבחירות, יש להציג את הצלחתו לשכנע את מצרים להקים את המקלט ההומניטרי בתחומה, כעסקה שתקנה לדמוקרטים שלושה הישגים בכרטיס אחד: 1. ניצחון צבאי מכריע מובהק באחת משתי המלחמות היבשתיות שמתנהלות בתמיכה אמריקנית נדיבה מאד כספית, ע"י בנות בריתה; 2. הצלחה לסיים משבר הומניטרי גדול ולמנוע בכך את הפיכתו הבלתי נמנעת (אלא אם ישראל תיכנע) לאסון הומניטרי גדול ו-3. הצלחה להשיג תמורה מדינית חשובה, לכסף הגדול שארה"ב משקיעה בישראל, במצרים ובמדינות נוספות באזור, שאף הן מייחלות לסיום המלחמה, בהבסתו המוחלטת של חמאס.
בגלל הזמן הדוחק והסבל האנושי הגדול חיוני להביא את הפתרון ההומניטרי המוצע לידיעת הנשיא מיד, ולא בדיפלומטיה הרגילה, אלא במהלך דרמטי מותאם לשעת אמת אפלה.
את הודעת הנשיא ביידן אתמול שאין בכוונתו להגיע לנאום בכנסת, צריך לנצל לשליחת משלחת פרלמנטרית אליו. חיוני שהיא תבטא קונצנזוס לאומי 'מקיר לקיר' שמסמלו המובהק יכול להיות העמדת נשיא המדינה בראש המשלחת.
זהו המהלך שנראה כרגע כיחיד שיכול לאפשר למדינה להיחלץ מהמטען ההומניטרי שמעמיד אותה חסרת אונים ולאפשר לצה"ל להשלים את משימתו.
אם ישנה סיבה שהמהלך לא יצא אל הפועל, היא לא חשש מאי הצלחתו, אלא להיפך: חיל ורעדה מחשש להצלחתו האפשרית: בימין – חשש מכהונה נוספת של ביידן ובשמאל – חשש מהנצחת כהונת נתניהו: מצטייר לדאבון לב, שכל צד מוכן שייעקרו עיניה של ישראל ומלבד שיריבו לא יזכה.
לשיתוקה הפוליטי של הדמוקרטיה הישראלית ברגע דרמטי לאומי – הרבה פחות דרמטי מהרגע הנוכחי - יש תקדים אחד; מחלצה מהשתוק במכה על הדוכן, היה משה ניסים – אז חבר כנסת צעיר ובהמשך אחד משרי האוצר הטובים ביותר שהיו לה.
גם בכנסת הנוכחית בטוח שיש מנהיג כזה וההיסטוריה קוראת לו לקום מיד, להכות בדוכן ולהודיע בקול צלול ורם: כדי להשיג את ניצחון ה-WIN-WIN שישראל וביידן זקוקים לו כאוויר לנשימה, החברים מתבקשים להגיע בדחיפות לבית הלבן.