מי ששנה בת שנים־עשר חודשים לא מספיקה לו, יכול להירגע: אחת לכמה שנים מוסיפים חודש נוסף בלוח השנה היהודי. בניגוד לדתות אחרות, שבחלק מהן יכולים חגים לחול כל שנה בזמן אחר, ביהדות יש מאמץ לשמור שכל חג, ובעיקר חג הפסח, יהיה מותאם לעונה מסוימת בשנה. מלבד הנוחות שיש כשחופשת פסח נופלת באביב ואפשר לצאת לטיולים, יש לכך סיבה נוספת.
השנה היהודית מתחילה כידוע בחודש ניסן ומסתיימת בחודש אדר; בשנים מסוימות תיקנו חכמי ישראל שהשנה כביכול "מתעברת" (נכנסת להיריון) ו"נולד" לנו חודש אדר נוסף, הנקרא אדר ב'. הסיבה הטכנית שבגינה מעברים שנה היא הפער בין "שנת השמש" לבין "שנת הירח"; כלומר הפער בין פרק הזמן שבו סובב כדור הארץ סביב השמש (כ־365 יום) לבין פרק הזמן שבו סובב הירח סביב כדור הארץ במהלך 12 חודשים (כ־354 יום). מציאות זו גורמת לכך שלעומת עונות השנה (התלויות בשמש) הנותרות "קבועות", הרי מועדי השנה (המתקדשים ביהדות בהתאם לירח) "מגיעים מהר מדי". כך עלול להיווצר מצב שבו אחת לכמה שנים לא יחול חודש ניסן בתקופת האביב אלא בחורף. הוספת חודש אדר ב' "מצמצמת טווחים" ומביאה לכך ששתי המערכות תישארנה מתואמות.
מאדירים את אדר
מהו העיקרון הרוחני העומד מאחורי תקנת עיבור השנה?
על פי תורת הסוד, שני יסודות קיימים בעבודת ה': הראשון מתבטא בחמה (שמש), "המאור הגדול" (בראשית א, טז). כלומר ישנה הכרה כללית, אובייקטיבית, של שם ה'; הבנה עקרונית כי קיים א־לוה, ישנו גודל שמיימי-אין־סופי העומד בשורש המציאות. היסוד השני בעבודת ה' הוא הלבנה (ירח), "המאור הקטן" (שם). הירח הוא כלי הקיבול שקולט את אור השמש. הלבנה היא הביטוי לספיגה הסובייקטיבית שלנו; ההכרה כי א־לוהים איננו מצוי בשמיים לבדם, אלא מתגלה אף בממד הארצי. הירח הוא הביטוי למציאות הארצית, לעולם הזה.
בחיי היומיום אנו מתנהלים למעשה כל העת בשתי מערכות מקבילות, שלעיתים נדמה שהן מנוגדות זו לזו: מערכת א־לוהית, רוחנית, הנמשלת ל"שנת השמש"; ומערכת ארצית, אנושית, הנמשלת ל"שנת הירח". ישנן תרבויות מסוימות המנהלות את הזמן רק על פי תנועת השמש (נצרות), וישנן תרבויות המנהלות את חייהן רק על פי תנועת הירח (אסלאם). אלה הם כמובן ביטויים לתפיסות עולם שונות - אלה השמות דגש רק על העולם הרוחני לעומת אלה הרואות בעולם הארצי את חזות הכול.
עם ישראל חותר למצב של תיאום מלא בין אור הלבנה לאור החמה, בין הממד האנושי לממד האלוקי. מצד אחד – הוא איננו מסתפק באמונה אשר איננה מנהלת את החיים האנושיים (שמש), ומצד שני – הוא איננו משלים עם חולשותיה של המציאות הארצית (ירח). עיבור השנה הוא כדברי ספר הזוהר: "זיווגא שלים דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא", החיבור המושלם בין המציאות הישראלית למציאות הא־לוהית. הרב קוק מכנה זאת "השתוות הרצון שמתגלה באומה בכללה, ביסוד נשמתה, עם התגלות הנטיה הא־לוהית ביסוד ההוויה בכללה" (אורות ישראל א, ט).
התיאום בין המערכות יבוא לידי ביטוי בחג המכונן של עם ישראל, הלוא הוא חג הפסח. התורה מצווה בפירוש שחג הפסח יחול דווקא באביב: "את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות כאשר ציוויתיך למועד חודש האביב, כי בו יצאת ממצרים" (שמות כג, טו). בחג הפסח נולד עם ישראל. הלידה של עם ישראל מבטאת את הפריחה של הכוחות הרוחניים והמוסריים, שהיו בעידן האלילי האפל ב"תרדמת חורף". חודש ניסן, החודש שבו נולד עם ישראל ביציאת מצרים, חייב להופיע בתיאום מושלם בין הלבנה לחמה, בתיאום מושלם בין הממד הא־לוהי לממד הארצי. האביביות, ההתחדשות והפריחה הארצית־טבעית מגיעות לאוויר העולם בהתאמה ללידת האומה הישראלית ולהופעתה על בימת ההיסטוריה. בהתאם לכך, אנו מוסיפים ומאדירים דווקא את החודש הקודם לניסן, את חודש אדר. חודש אדר, נוסף על היותו החודש האחרון, הוא החודש שבו חל חג פורים. חכמים מלמדים אותנו בתלמוד (שבת פח, א) כי "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש": בחג פורים, בזמן אחשוורוש, קיבל עם ישראל את התורה פעם נוספת. במילים אחרות, באמצעות תורת ישראל, העוסקת בקידוש פרטי החיים הארציים, אנו מכשירים את הקרקע לחיים של אחדות שמיים וארץ שתופיע באופן מלא בחודש ניסן.
לא מפחדים להיות פחדנים
הפער בין האידיאל למציאות מקנן כל העת ברקע, אולם ברגעי משבר הוא מתחדד. יש כאלה שתפקידם להצביע על הפער: לחדד את הבעיות שעומדות לפתחנו והן, ברוך ה', לא חסרות. אולם כעת, בחודש אדר ב' תשפ"ד, אנו זקוקים לבית דין שידע "לקדש חודשים ולעבר שנים" – להדגיש כיצד הפער מצטמצם ונולד לנו חודש "אדיר" – "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ".
מבחינה ביטחונית: הפער האדיר שהיה בין התרדמת שבה שקעה מדינת ישראל מול אויביה לבין המוכנות כעת – הולך ומצטמצם. למרות דיבורי הפחד של קבוצה במדינת ישראל, שכבר חמישים שנה לא מפחדת מלהיות פחדנית – אנחנו מנצחים! צה"ל מנצח בדרום ומוכן קצת (!) יותר מול האיומים בצפון ובשאר הזירות; וזוהי רק ההתחלה.
מבחינה כלכלית: הפער האדיר בין התחזיות הפסימיות על התמוטטות הכלכלה הישראלית לבין המציאות בשטח – הולך ומצטמצם. למרות דיבורי החולשה של קבוצה במדינת ישראל, שכבר חמישים שנה לא נחלשת מלהיות מחלישה – המשק עומד יפה באתגר! רק על מנת לסבר את האוזן: אין קשר בין מצבנו כעת לבין מצבנו במלחמות העבר. במלחמת יום כיפור מנה הציבור היהודי במדינה שניים וחצי מיליון איש, כך שמלחמה בת כמה חודשים הביאה למיתון עמוק. אנו כעת שבעה מיליון יהודים במדינה פלוס חצי מיליון עולים בדרך. הכלכלה פורחת והפקקים באיילון כרגיל, לא רק בגלל כוח קפלן.
מבחינה רוחנית: הפער האדיר בין התמונה התקשורתית לבין המצב בשטח מעולם לא היה גדול יותר. למרות דיבורי העייפות של קבוצה במדינת ישראל, שכבר חמישים שנה לא מתעייפת מלהיות עייפה – שמונים וחמישה אחוזים מהציבור היהודי מגדירים עצמם מסורתיים; ברחבי הארץ ובצה"ל הולכים בחורים בציציות; בתי הכנסת והקהילות מעולם לא היו מלאים יותר. חדי עין יבחינו אפילו בצמצום הפער שבין תוצאות האמת של הבחירות המקומיות לבין סקרי־שקרי השמאל (כרגיל).
דוגמה נוספת לצמצום הפערים בעם ישראל היא הגיוס הקרוב (מרץ 24) לצה"ל: מחזור זה הולך להיות מחזור גיוס הביני"שים הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל! כ־1,000 לוחמים מישיבות ההסדר; 300 תומכי לחימה; עוד כ־300 מישיבות הגבוהות הציוניות; ומאות נוספים ממכינות קדם צבאיות דתיות.
החיילים הנפלאים הללו – שעומדים לצערנו גם בראש הנופלים – הם זן חדש של לוחמים שעם ישראל לא ראה זה אלפיים שנה (למעשה כבר לא כל כך חדש, לזרוע היבשה של צה"ל כבר מזמן יש פרופיל דתי, מסורתי ופריפריה).
חודש אדר ב' תשפ"ד מצמצם את הפער ומכין אותנו לקראת האביב; הנה הוא בא. הכול יפרח בעז"ה.
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***