ובביזה לא שלחו את ידם

מזה זמן רב מתנהל קמפיין מתוזמר היטב על "אלימות המתנחלים". מטרתו היא לפגוע בלגיטימציה של מפעל ההתיישבות גם בקרב החברה הישראלית וגם ברמה הבין-לאומית, וכל זה כדי להכשיר את הקרקע להחרבת היישובים. ברמה נקודתית יותר ישנו מאבק קשה על השליטה באדמות המדינה ביש"ע, כאשר הערבים פועלים להשתלט על כמה שיותר אדמות, ומולם עומדים פעילים ביישובים, אנשי החוות ואנשי הגבעות, שכולם עושים עבודת קודש בשמירה על אדמת הארץ. מן הסיבה הזאת הם מושכים אליהם לא מעט אש. הקמפיין מתבסס על סיפורי בדים, על ניפוח סיפורים שיש בהם גרעין של אמת ועל הוצאת אירועים מהקשרם הרחב, כאשר בשוליים ישנם, לצערנו, גם אירועים אמיתיים של פגיעה בגוף או ברכוש. לצד זה ניתן לשמוע שיח תיאורטי ער על השאלה אם מותר לקחת רכוש של ערבים תוך כדי המאבק, ולכך נכוון את דברינו.

ביזה במלחמות ישראל

התורה לא אסרה ביזה במלחמה, והדברים מפורשים כמה וכמה פעמים בספר דברים. אולם במגילת אסתר, למרות ההיתר שיש לכך בתורה, ולמרות הרשות שנתן אחשוורוש "להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם... ושללם לבוז" (אסתר ח, יא) – נאמר שלוש פעמים: "ובביזה לא שלחו את ידם" (פרק ט, פסוקים י, טו, טז). מדוע נמנעו מלקחת שלל במלחמה זו? רבותינו הראשונים נתנו לכך שני נימוקים: הסבר אחד הוא טוהר הכוונה: "שהראו לכול שלא נעשה לשם ממון" (רש"י לאסתר ח, יא) אלא לשם שמיים (רלב"ג ואברבנאל לשמואל א' טו, ו). רש"י (לאסתר ט, י) מביא עוד הסבר, והוא: "שלא ייתן המלך עין צרה בממון". הסבר זה נוגע בתדמית של עם ישראל בממלכת פרס.

מכל זה למדים אנו שההיתר שנתנה התורה לקחת שלל במלחמה איננו גורף ואינו מצדיק לקיחה מרכוש של גוי בכל מצב, גם אם מדובר באויב.

הדיון ההלכתי

הדברים הללו מהווים מבוא לדיון ההלכתי. נקודת המוצא של הדיון היא מה שנפסק להלכה בשולחן ערוך: "אסור לגזול או לעשוק אפילו כלשהו, בין מישראל, בין מעכו"ם" (חושן משפט שנט, א). גזל הגוי אסור! ולפחות לדעת חלק מן הפוסקים הדבר אסור מן התורה!

כדי להצדיק נטילת רכוש של ערבים במסגרת המאבק על הארץ, הועלתה בשם תלמיד חכם חשוב טענה בזו הלשון: "גופם הותר, ממונם לא כל שכן". הנושא נדון בסוגיה במסכת בבא קמא (קיט, א) שעוסקת בדינו של מלשין ("מוסר"), שכידוע בזמן הגלות חל עליו דין רודף. ביחס לרכושו של ה'מוסר' נחלקו האמוראים: לדעה אחת, "מותר לאבדו ביד – לא יהא ממונו חמור מגופו". ולדעה שנייה, "אסור לאבדו – דלמא הוה ליה זרעא מעליא". להלכה נפסק כדעה המחמירה: "אסור לאבד ממונו של מוסר... שהרי ממונו ראוי ליורשיו" (שולחן ערוך חושן משפט שפח, יג). אלא שעל כך מעיר הרמ"א: "ויש אומרים דמותר ליטול ממונו לעצמו, דאינו אסור אלא לאבדו". איך פוסקים הלכה במחלוקת זו? שלספרדים אסור ולאשכנזים מותר? על דברים אלו כותב הש"ך: "ומהרש"ל פסק דאסור ליטול ממונו לעצמו; וכן עיקר..." (ס"ק סג). ואם כן, המחלוקת הוכרעה לאיסור. לקביעה ההלכתית של הש"ך יש להוסיף את דברי ספר החינוך: "שאפילו אנשים שמותר לאבד גופם, כגון המינין, אסור לאבד ממונם ולגזול או לגנוב מהם... כדי שלא ירגיל האדם טבעו בכך, כי גריעות יהיה בנפש בהרגילה במידות הפחותות והרעות, והוא חבל חזק למשוך בהן העוון" (מצוה רכט).

הבעלות על האדמות

כאשר ערבים פועלים להשתלט על אדמות מדינה, המעשה שלהם הוא גזל גמור, ופעולות שנעשות כדי למנוע זאת מהם, כמו טיולים, מרעה, נטיעות וכדומה, הן כשרות לחלוטין.

מה הדין באדמות שמוגדרות כפרטיות? הדבר מעלה שאלה עקרונית: האם ההלכה מכירה בכלל בבעלות פרטית של גוי על אדמה בארץ ישראל? הרי האדמות הללו היו שייכות ליהודים שנרצחו והוגלו בידי הרומאים או ברחו מפניהם, והלכה ידועה היא ש"קרקע אינה נגזלת" (רמ"א או"ח תרמט, א)! כנגד זה מעלה החזון איש (שביעית כא, ה) שתי טענות: א. הבעלות על הקרקע פוקעת כאשר "נשתקע שם הבעלים" (תוספות סוכה ל, א ד"ה וקרקע). ב. לא מדובר כאן על גזל רגיל אלא על כיבוש מלחמה, שיש לו תוקף הלכתי (תוספות גיטין לח, א ד"ה בחזקה).

לכך יש להוסיף עוד שתי טענות: ג. מהגמרא (גיטין נה, א) עולה שיהודים רבים מכרו את האדמות שלהם לרומאים לפני שעזבו את הארץ. ד. חלק מן הערבים שגרים בארץ הם צאצאי יהודים שהתאסלמו במהלך הדורות, והם מחזיקים באדמותיהם כדין. החזון איש עצמו (שם) מכריע שאומנם הבעלות הפרטית פקעה, אבל הבעלות של עם ישראל בכללותו, מכוח שבועת ה' לאברהם, שרירה וקיימת. אולם סברה זו נוגעת לבעלות הלאומית ולא לבעלות הפרטית של כל אחד ואחד. בין פוסקי ההלכה יש דעות לכאן ולכאן בסוגיה זו. ולמעשה, בכל הדורות האחרונים, כאשר נדונה השאלה אם מצוות שמיטה נוהגת באדמות שבידי גויים, ההנחה המקובלת הייתה שהאדמות אכן שלהם.

המצב באדמות אחרות סבוך עוד יותר, ויש בהן מנעד רחב של מצבים. בקצה האחד ישנן אדמות שרשומות על שם ערבים שמחזיקים בידיהם שטרי בעלות עוד מימי הטורקים. בקצה השני ישנן אדמות עם טענות בעלות רופפות, וביניהן אדמות שחולקו על ידי חוסיין מלך ירדן, בשעה שלא הייתה לו ריבונות חוקית ביהודה ושומרון. מדינת ישראל, לצערנו, מכירה בחלוקה זו, והדבר מעלה את השאלה אם לעניין זה "דינא דמלכותא דינא" (עיין שו"ת באוהלה של תורה חלק א, סי' קיג אות ט). בכל השאלות הללו נדרש דיון מעמיק שבסופו תבוא פסיקת הלכה מנומקת בכתב, וכל זמן שהדבר לא נעשה כל תפיסה של אדמה כזאת הוא ספק גזל.

דעת הרב קוק והרב צבי יהודה

התייחסות לשאלה העקרונית מופיעה אצל הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה, עמ' 253-252). מצד אחד הוא קובע ש"אין כל יכולת להפקיע את זכותה של כנסת ישראל כולה מעל נחלת קדשה". ומצד שני הוא שולל התנהגות הנתפסת כגזל מן הגויים, והוא קורא לקנות מהם את האדמות בכסף מלא: "ברצוננו לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'... גם לגבי האומות, ושלא תהיה גם לאומות העולם טענה וטינה עלינו... מכיוון ששילמנו את כסף מחירם. וכך אנו זוכים בארצנו בשני הקניינים העצמיים: בקניין הנצחי של ישראל בארץ מכורתו, ובקניין כסף... 'בשבועתם של אבות ובכיבושם של בנים' (ירושלמי)".

בימים אלה מונים אנו 42 שנה לפטירתו של מורנו הרב צבי יהודה זצ"ל. ותיקי גוש אמונים מספרים עד כמה היה חשוב לו לוודא שוב ושוב שכל מבצעי ההתנחלות יתקיימו רק על אדמה ממשלתית ולא על אדמה פרטית של ערבי. הנימוקים שלו אינם ידועים. הוא לא אמר במפורש שיש בזה איסור גזל. ייתכן שהדבר היה פשוט לו לאיסור. ייתכן שהוא לא רצה לפסוק בסוגיה סבוכה זו. וייתכן שהיה לו שיקול אחר: שלא לזהם את המאבק המקודש על ארץ ישראל במעשים שיש בהם שמץ של גזל.

כפי שפתחתי, התדמית המוסרית של ההתיישבות ביהודה ושומרון היא חיונית מאוד, כדי שלא לפגוע בלגיטימציה הציבורית שלה בארץ ובעולם. אולם יש בזה גם היבט עקרוני יותר. גם במצבים שיש בהם הקלות מסוימות בנוגע לרכושו של הגוי, יש להימנע מכך מחשש לחילול השם. וכך כותב הרמב"ם שאסור להשיב אבדה לגוי, "מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם" (הלכות גזלה ואבדה יא, ג). והוא מוסיף ש"במקום שיש חילול השם, אבדתו אסורה וחייב להחזירה". חילול השם הוא אחד האיסורים החמורים ביותר בהלכה (רמב"ם, הלכות תשובה א, ד), וזה מהווה שיקול מכריע גם במצבים שבהם ניתן למצוא היתר הלכתי. היבט עקרוני עוד יותר הוא השמירה הפנימית על טהרת הנפש, מתוך זהירות מפני הידרדרות מוסרית, כפי שנכתב בספר החינוך. דוגמה לפסיקה שמתבססת על מכלול השיקולים הללו מופיעה בחיבורו של אמו"ר, "בעל מלחמות מצמיח ישועות" (עמ' 160-157), בנוגע ללקיחת זיתים שערבים גידלו בסמוך ליישובים בזמן שבו המסיק מסכן את התושבים.

מרן הרב זצ"ל, וייתכן שגם הרב צבי יהודה, בחר ללכת בדרכם של יהודי פרס ומדי ש"בביזה לא שלחו את ידם", על פי שני הפירושים של רש"י: גם הזהירות מכל מה שעלול לזהם את המאבק המקודש בעמלק של אותו דור, וגם הזהירות ממה שנתפס כהתנהגות פסולה.

צו קריאה

יש מחיר כבד להיעדר אמירה מוסרית מצד המנהיגות שלנו, מחיר הלכתי, מוסרי ופוליטי. לא ייתכן שנערים יפסקו הלכה בעצמם בשאלות סבוכות וחמורות או יסתמכו על כל רב שליבם חפץ. בשאלות כבדות הנוגעות לכלל הציבור נדרשת פסיקה שתזכה להסכמה רחבה בקרב הפוסקים המובילים. נדרש לכנס צוות חשיבה שתהיה בו נציגות מתחומים שונים: משפטי, ביטחוני, פוליטי והסברתי, שיתייעץ עם דיינים ופוסקי הלכה מן השורה הראשונה במגמה לגבש קו הלכתי ומוסרי ברור ומחייב.

נטהר את מחננו. נקדש את מאבקנו. ובעזרת ה' נעשה ונצליח!

הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין וראש תחום חברה ומשפחה ב'מרכז תורה ומדינה'

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***