בעוד כל העולם רועש וגועש סביב המשבר ההומניטארי בעזה, הימין בישראל בחלקו אדיש ובחלקו אף מרוצה.
ראשית, טוענים רבים בימין, אין אסון הומינטרי בעזה. חמאס, כהרגלו, מפיץ חדשות כזב כאילו יש בעזה רעב, או לכל הפחות מגזים בממדיו, וזאת כדי לרתום לצידו את דעת העולם, שהיה, הינו, ותמיד יהיה - אנטישמי. שנית, ממשיכים רבים בימין לטעון, גם אם יש רעב בעזה הרי שזו אשמת החמאס אשר כלל לא אכפת לו מטובת האזרחים בעזה, ואשר בוזז את שיירות הסיוע ההומינטארי לטובת אנשיו שלו.
שלישית, אין מה לרחם על העזתים, שרובם ככולם תומכים בחמא"ס ומשתפים עמו פעולה, ומעטים ביניהם הם באמת "בלתי מעורבים". אזרחי עזה כולם הם האויב שלנו, ועל כן אין לנו חובה מוסרית או חוקית לעזור להם.
לבסוף, יש הטוענים בימין כי יש דרך מאוד פשוטה לסיים את המשבר והיא שהחמאס ייכנע וישחרר את החטופים. על פי עמדה זו, הדרך הטובה ביותר להשיג את מטרות המלחמה המרכזיות-נטרול היכולות הצבאיות של החמאס ושחרור החטופים- היא להמשיך בלחץ הצבאי על החמאס, ובעת הזו, במיוחד ברפיח.
טענתנו היא פשוטה- ככל שזוהי עמדת הימין, הרי שהימין עלול למנוע מצה"ל לנצח. לדעתנו, ככל שהלחימה בעזה מתמשכת הולך ומתבהר גם שלא ניתן להשיג את מטרות המלחמה מבלי לוודא שבעזה לא יתפתח אסון הומינטרי רחב היקף. רוצה לומר, מעבר לשיקולים מוסריים ומשפטיים שאותם נשאיר להזדמנות אחרת, מבחינה מעשית, בעולם כמות שהוא, ישראל לא תוכל לנצח את חמאס אלא אם תבטיח שלתושבי עזה יהיה מספיק מזון, מים, ותרופות.
גם אם נניח שהתמונות מעזה מוגזמות, ושהעולם תמיד יהיה נגדנו ללא קשר ישיר למעשינו. וגם אם היינו מניחים שהעזתים כולם תומכי חמאס, על אף סקרים שמראים אחרת. ואף אם נוסיף ונניח בניגוד למוסר אנושי בסיסי ולמשפט הבינלאומי הברור בסוגיה, כי לישראל אין חובה לדאוג לרווחתם הקיומית של תושבי עזה – עדיין ישראל חייבת לדאוג לכך שהמצב ההומינטרי בעזה לא ידרדר.
אחרת – קיים חשש גדול שאומות העולם יכפו עלינו הפסקת אש, אולי קבועה, מבלי שהחמאס ימוּטַט ומבלי שיוחזרו החטופים. אם כך יקרה, חמאס יזכה להישג אסטרטגי אדיר שיפגע בהרתעת שאר אויבינו, ויסכן את עתיד קיומה של ישראל.
על כן, על הימין לא להסיר את העיניים ממטרות המלחמה שמחייבות שבראש סדר היום העולמי לא יעמדו תמונות מהאסון ההומניטרי בעזה. הדרך הפשוטה ביותר למנוע הזאת היא לוודא שאכן אין אסון כזה בעזה, ושהאוכלוסייה אכן אינה מורעבת. אספקת מזון ומצרכים חיוניים אחרים לעזה בלי שאלה יגיעו לידי חמאס מעוררת בעיות לוגיסטיות מורכבות, כפי שאנו רואים. אך המטרה צריכה להיות ברורה – עלינו לאפשר את הסיוע. בעצמנו, או על-ידי אחרים.
לא מדובר בהתבטלות בפני אומות העולם, אלא בכך שהאינטרס הישראלי מחייב גם לגיטימציה בינלאומית. אחרת לא מובטח למדינת ישראל קיום בטוח. אפילו דוד בן-גוריון, שטבע את המונח האלמותי "או"ם שמום" כביטוי לעמידתה הנחרצת של ישראל כנגד דעת אומות העולם, הכיר בחשיבותו של מוסד זה, והקפיד להוסיף להכרזת העצמאות של המדינה היהודית את המילים הבאות: "ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
גם מי שסבורים ש"זכותנו הטבעית וההיסטורית" חשובה בהרבה, וגם מי שיוסיפו את מה שבן-גוריון השמיט – את ההבטחה האלוהית ואת זכותנו הדתית על ארץ אבותינו, אינם יכולים להתעלם מהרכיב הנוסף. הלגיטימציה הבינלאומית, התלויה במידה רבה בדעת הקהל הבינלאומית, הכרחית לתמיכה בהמשך המלחמה, ובמיוחד אצל בעלות בריתנו החזקות ובראשן ארצות הברית.
התמיכה הבינלאומית חיונית לאספקת אמצעי לחימה לצה"ל, שאחרת לא יוכל להמשיך במשימותיו. והתמיכה הבינלאומית משפיעה גם על פעילותם של המוסדות הבינלאומיים, כמו האו"ם ובית הדין הבינלאומי, שגם אם הם מוטים וצבועים, עדיין יכולים, כפי שראינו, להוסיף ולהערים קשיים ומכשולים שיחבלו בהמשך המאמץ המלחמתי.
אין מדובר בספקולציות מופרכות. בית משפט בהולנד אסר על הממשלה בהולנד לספק חלקי חילוף למטוסי ה-35F הישראלים בגלל שלדעתו ישראל לא מביאה בחשבון את הפגיעה באזרחים, איטליה בלגיה וספרד הודיעו לאחרונה גם הן על הפסקת אספקת נשק ותחמושת לישראל, ובבריטניה מתנהל דיון ציבורי נוקב בעניין וקיים חשש שמדינות נוספות עלולות לנקוט באמצעים דומים.
נשיא ארה"ב ביידן הודיע אומנם שארה"ב תמשיך לספק נשק הגנתי לישראל אך נמנע כנראה במכוון לציין שהיא תספק בהכרח גם נשק התקפי. גם קנדה ובריטניה ביקורתיות מאוד כלפי המשך הלחימה. ואפילו קאנצלר גרמניה, מדינה ידידותית מאוד לישראל, לוחץ לסיים את המלחמה מתוך זעזוע מהמצב ההומניטארי בעזה.
עלינו להכיר במגבלות שהמציאות כופה עלינו. ישראל תתקשה מאוד לנצח את החמאס, ובוודאי שאת החיזבאללה, ללא התמיכה והנשק ממדינות זרות ובראשן ארה"ב. כדי להשיג ניצחון אסטרטגי על ישראל לא רק לשלם מס שפתיים לחוק ולקהילה הבינלאומיים, אלא לדקדק בקיום דיני המלחמה, ולא רק להתאמץ, אלא גם להצליח, למנוע קטסטרופה הומניטרית בעזה בכל דרך.
לצורך כך, עליה לדאוג לסיוע הומניטארי אפקטיבי. גם המחזות של אלפי האנשים שמתנפלים על שיירות אספקת המזון, אירועים שעשויים להיגמר באסון, אינם משרתים את האינטרס הישראלי.
המשבר ההומניטארי בעזה אינו קלף מיקוח המוחזק בידי ישראל כפי שרבים בימין טועים לחשוב. המשבר ההומניטרי הוא "קְלַף אָס" של החמאס המצליח לגייס בעזרתו את העולם כדי לעצור את ישראל בטרם תשלים את מטרות המלחמה. ישראל צריכה להמשיך ולחפש דרכים נוספות להבטיח שהסיוע ההומניטארי יחולק באופן בטוח ויעיל ככל שניתן לנזקקים לכך, ושלא ישתלטו עליו אנשי החמאס.
בעינינו, זו לא רק דרישה מוסרית וזו לא רק דרישה ברורה של החוק הבינלאומי, זה כורח אסטרטגי להשגת מטרות המלחמה, ולהבטחת קיומה ועתידה של המדינה.
רונן אברהם הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב. יעקב בן שמש הוא מרצה בכיר למשפטים בקריה האקדמית אונו.