הסופר סמי מיכאל, לשעבר נשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל, הלך לעולמו בגיל 97.
ספריו של מיכאל תורגמו לשפות רבות וזכו בעשרות פרסים ספרותיים בישראל וברחבי העולם.
נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד: "תרומתו של סמי מיכאל ז"ל לתרבות ולהוויה הישראלית לא תסולא בפז. הנער שעלה מעיראק, גישר ותיווך בין נדבכי הזהות השונים שלו, והציב פסיפס נהדר של ישראליות בחלון הראווה שלנו כעם וכמדינה".
"בין עלייה לשורשיות ישראלית, בין חספוס בוטה לעתים לרכות מלטפת, בין פריפריה למרכז, בין כלל עדות ישראל לבין עצמן ולבין ערביי ישראל והמזרח התיכון – הוא תמיד ידע לפסוע מעדנות, ללקט מכאן ומכאן, ולא לוותר לרגע על עמוד שדרה ערכי, חברתי, רגיש ומלא חיים", כתב.
הרצוג הוסיף כי "הוא היה ענק שבענקים, אשר זכה לכבוד רב בישראל ובעולם כולו, הותיר אחריו נכסי צאן ברזל שהפכו את ארון הספרים שלנו לעשיר ומרהיב, ובה בעת השיא ערך רב למארג הדעות ותפיסות העולם החברתיות בישראל. תנחומים למשפחתו, אוהביו, ויקיריו. יהי זכרו ברוך".
מיכאל הוא גיסו של אלי כהן שפעל בסוריה בשירות המוסד הישראלי. הוא הוצב מספר פעמים ברשימת מרצ לבחירות לכנסת, ב-1992 וב-1996.
בשנת 1974 פרסם מיכאל את הרומן הראשון שלו, "שווים ושווים יותר", העוסק בחיי העולים החדשים של שנות ה-50 בישראל במעברות והאפליה העדתית ממנה סבלו העולים מארצות האסלאם.
הספר עורר הדים רבים ומיכאל הוזמן להשתתף בתוכנית התרבות "טנדו", ששודרה בטלוויזיה הישראלית בהנחיית ירון לונדון, שם זכה לראשונה לחשיפה תקשורתית.
אוניברסיטת חיפה העניקה לו ב-2009 תואר ד"ר לפילוסופיה לשם כבוד במסגרת אירועי חבר הנאמנים ה-37 של האוניברסיטה.
בנימוקים הנוספים לתואר ציין סנאט האוניברסיטה את פעילותו הציבורית המבטאת מחויבות עמוקה לשלום, צדק וזכויות האזרח ואת תרומתו לקידום הבנה הדדית בין העדות השונות ובין יהודים וערבים.
במעמד קבלת התואר הוא אמר כי חלום הילדות שלו היה להיות מדען, אולם מי שקטע את חלומו היו היטלר וגרמניה הנאצית. "רדיו ברלין, ששידר בשפה הערבית, קבע שאני, היהודי, חיידק מזוהם או תת-אדם שדינו הכחדה. לא היתה לי תשובה מדעית על הטענה המזעזעת הזו, הלוא גרמניה נחשבה לאחת מאמהות המדע המודרני. לא בבית-הכנסת היהודי העתיק ולא בבית-הספר המודרני שבו למדתי, לא מצאתי תשובה לתורה החדשה שבסערת בזק כבשה את היבשת התרבותית ביותר על פני כדור הארץ", סיפר.
את התשובה מצא מיכאל במילה, ובתקווה למילה הנכונה הוא הוסיף: "מי ייתן ונזכה למצוא את השפה הנכונה, השפה שתביא אותנו למחוא כפיים באותן השמחות ולהזיל דמעה לנוכח אותם המצבים העצובים, שפת-על משותפת שהיא טובה בעברית, בערבית, באנגלית ובסינית; שפה שהיא טובה לגדל בה דור חדש של ילדים שימלאו גני ילדים ובתי-ספר, שהמסר החשוב בהם מכול יהיה כבוד לאדם באשר הוא".