הגרמנים הנאצים ימ"ש תכננו את האקציות הגדולות מהגיטאות היהודים באירופה דווקא במהלך הפסח וחגי תשרי.
גם כנראה בגלל מזגי האוויר הסבירים של הסתיו והאביב, אבל גם משיקולים טקטיים זדוניים: היהודים התכנסו בבתים עם בני משפחתם, ובבתי הכנסיות לתפילות החג, וגם ׳על הדרך׳ הרסו ליהודים את שמחת החגים, שהיא אולי מעט השמחה שנשארה להם בחייהם באותם ימים אפלים.
הערבים הנאצים ימ"ש למדו ממוריהם הגרמנים. כאן צריך לזכור ולהזכיר בהזדמנות זו שהמנהיג המיתולוגי של ערביי ארץ ישראל, המופתי חאג׳ אמין אל חוסייני ימ"ש, היה ידיד קרוב להיטלר ימ"ש, תיכנן עימו הקמת מחנות ריכוז והשמדה בארץ ישראל, הקים יחידות נאציות מוסלמיות בבוסניה, סייע לכוחותיו של רומל לכבוש את תוניס ולוב ועוד כהנה וכהנה.
הערבים למדו מהגרמנים לתקוף את עם ישראל בעת חגיו. כך תקפו אותנו צבאות מצרים וסוריה במתקפה משולבת דווקא בעיצומו של היום הקדוש ביותר לעם ישראל - יום הכיפורים, וכך למדו הנאצים של החמאס ותקפו אותנו בעיצומו של חג שמחת תורה.
והנה נזדמן לנו לנקום באויבינו ולהשיב להם מנה אחת אפיים דווקא ביום אידיהם - חודש הרמדאן הארור. נראה כי העיתוי ותוכניות המלחמה השתלבו היטב עם מכה מכריעה שתבוא על עיר המקלט רפיח בחודש חגם, או לפחות מבצע פינוי מיליון הפליטים מעיר זו צפונה, אשר יטריד כהוגן את מנוחתם.
אחת לנצל הזדמנות זו, גם כנקמה (ואין זו בושה לומר נקמה או לבצעה) החליטו בהנהגתנו המדינית והביטחונית למרוח את כל החודש ולתת לאוייבינו ליהנות ממנוחת החג. רק חסר היה לפזר מעל רפיח כרוזים עם ברכת ׳רמדאן כרים׳.
הכי מצחיק שאויבינו עצמם אינם מכבדים את קדושת הרמדאן באופן שהם נמנעים מלהילחם בו, שכן כזכור תקיפתנו במלחמת יום כיפור היתה בחודש הרמדאן (שחל אותה שנה בתשרי, שכן אצל המוסלמים ישנה רק שנת ירח ללא התחשבות בשנת השמש, ולפיכך כל שנה/שנתיים יוצא הרמדאן בחודש עברי אחר).
החיילים הסוריים והמצריים קיבלו הוראה לאכול ולהפר את צום הרמדאן כמה שעות לפני פרוץ המלחמה וכך המודיעין הישראלי קיבל אינדיקציה נוספת לתקיפה הממשמשת ובאה בשעה 14.
כולי תקווה כי מריחת הרמדאן ומיסמוסו אינה מתואמת עם ארה"ב, כי גם מהכיוון הזה הדבר אינו מריח טוב. בקצב הזה ייתנו בסוף למטות המשולבים לנהל את כל המלחמה, ויוסיפו אותנו ככוכב ה51 בדגל האמריקאי.
כהוספת חטא על פשע צריך להזכיר את הריטואל הנואל והקבוע שיש בתקשורת הישראלית לפני כל רמדאן. חודש חודשיים לפני, מתחילות ההתבכיינויות, ההתראות והאזהרות האינסופיות מפני מה שעתיד להתרגש עלינו בחודש זה. ישנה ממש הרגשה שמזמינים ומעודדים פיגועים בחודש זה (כאילו תאוות רצח היהודים חסרה אצל הערבים במשך שאר השנה), ועושה רושם ושמזכירים לערבים כי מצופה מהם לספק אקשן ברמדאן. מעין ׳הרמה להנחתה׳.
בתקשורת שלנו נולד הרמדאן, או לפחות הועצם, כחג רצח היהודים. במקום לגבות את דרישותיו המוצדקות של השר בן גביר להיערכות ברמדאן עם יד קשה, מגבה התקשורת רפיסות וגלותיות של מערכת הביטחון ומנהיגינו. במקום להדגיש ולגבות את זה שהר הבית ייסגר מייד בפני מוסלמים עם כל פיגוע קטן וכי תינקט יד קשה כנגד כלל האוכלוסיה בגין כל פיגוע, מדברים על ׳מפגע בודד׳ או קומץ מתפרעים, ועל כך שאין להעניש את הבלתי מעורבים. במקום שכל מפגע, מזורק אבנים או בקת"ב, דרך אוחז בסכין, ועד אוחז בנשק חם, יידע כי הוא בן מוות, ולא משנה אם זה ברמדאן או לא, הוא לומד מהתקשורת כי ימי הרמדאן אלה ימים שבהם אנו רופסים מהרגיל ולגיטימי לנסות לרצוח אותנו. מין משחק דמים כזה של חודש בשנה.
ולסיום כמה מילים אמוניות-יהודיות. השנה יצא הרמדאן בחודש אדר ב׳. זהו חודש של גאולה, וחודש שחז"ל אומרים שכדאי לנווט אליו עימותים שיש ליהודי עם גוי בכלל, ועם אוייב בפרט. חבל שבהנהגתנו לא נשמעים לחז"ל ולמסורת, ולא ניצלו את החודש לצורך פתיחת המתקפה על רפיח, נקווה שאת חודש ניסן ינצלו כיאות.