כשהאדם חי בתודעה שכל מה שהוא אוכל וכל מה שיש לו הוא מכוחו של הקב"ה הוא מאזן בצורה טובה יותר בין החומר לבין הרוח, ויותר קל לו לתת ולחלוק מהרכוש שלו לעניים.

את התודעה הזאת יכולנו לחזק כשבית המקדש היה קיים באמצעות קרבן השלמים, והיום באמצעות הברכות שאנחנו מברכים על המזון – לפניו ולאחריו.

בפרשת 'אחרי מות' בפרק י"ז יש ציווי לא לשחוט בהמות במחנה או מחוץ למחנה, אלא להביא את כל הבהמות המיועדות לשחיטה לקורבן שלמים במשכן ואז לאכול אותן. רש"י מעיר שהכוונה היא רק למוקדשים: כשהאדם רוצה להקריב קורבן אסור לו להקריב אותו במחנה או מחוץ למחנה, אלא חובה עליו להביא את הבהמה למשכן. אבל בהמה שמיועדת לאכילת חולין – מותר לשחוט אותה מחוץ למשכן.

הרמב"ן מסביר שדברי רש"י תלויים במחלוקת תנאים. במסכת חולין (ט"ז ע"ב) יש מחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא. רבי ישמעאל טוען שבזמן המדבר אסור היה לאכול בשר תאווה - בשר חולין, שלא במסגרת קורבן, ואילו רבי עקיבא סבר להיפך – מותר היה לאכול בשר חולין אף ללא שחיטה כשרה. מעיר הרמב"ן שדברי רש"י הינם כדעת רבי עקיבא, בעוד שלדעת הרמב"ן עצמו פשט הפסוקים מורה כדעת רבי ישמעאל.

נרחיב בנוגע לשיטת רבי ישמעאל. לפי רבי ישמעאל, כל מי שרצה לאכול בהמה צריך היה להביא אותה כקורבן שלמים, שמיעוט ממנו מוקרב על המזבח, מיעוט ממנו הולך לכהנים ורובו הולך לבעלים, והוא יכול לעשות סעודה עם כל אוהביו ומכריו. אלא שכשהגיעו לארץ-ישראל לא ניתן היה להמשיך בכך, כמו שכתוב בפירוש בספר דברים: "וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלוקיך" – על רקע הקושי לצוות על כל אדם שרוצה לאכול בשר להביא קורבן לבית המקדש, התורה התירה לאכול בשר תאווה בכל רחבי הארץ.

נתבונן בדברים. מה העומק בקביעה הזו – כדעת רבי ישמעאל וכדעת הרמב"ן – שאסור לאכול בשר תאווה ושצריך להביאו כקורבן שלמים?

נראה שהרעיון הוא שהאדם יידע שהוא לא יכול סתם כך לשחוט בהמה. אם הוא סתם שוחט בהמה מעלה עליו הכתוב "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ". הותר לאדם לשחוט בהמה מכיוון שהוא יציר כפיו של הקב"ה ויש לו שליחות כאן בעולם. במסגרת השליחות מותר לו לאכול צמחים, מותר לו לאכול פירות, ומותר לו גם לאכול בהמות – אבל הוא צריך לזכור שזה נעשה כחלק מהיותו נציג של הקב"ה. מסיבה זו את דם הקורבן – הוא זורק על המזבח, את האימורים – מקטיר על המזבח, את החלקים המגיעים לכהנים – נותן לכהנים ואת רוב הבהמה – הוא יכול לאכול בעצמו. כך נראית אכילת בשר בעולם אידיאלי, כפי שאכן התקיים במדבר.

אבל כשבני ישראל מגיעים לארץ-ישראל בית המקדש רחוק, ולא ניתן להקריב כל בהמה המיועדת לאכילה. אמנם, גם כשאדם אוכל בשר חולין בארץ-ישראל במקום רחוק מהמקדש, הוא יודע שראוי היה שיקריב אותו כקרבן שלמים, אלא שזה לא מעשי.

כשאדם מבין שהכל מהקב"ה, כל חייו מתנהלים מתוך תודעה זו, ולא רק בענייני אכילת בשר; גם בכל אכילה אחרת הוא מבין שהאוכל הוא בזכות הקב"ה.

אמנם בפסוק ז' אנחנו רואים טעם נוסף והוא הקשר של שחיטה במחנה או חוץ למחנה לכל הסוגייה המורכבת והנסתרת של השעירים והשדים והקשר לעבודה זרה. נניח לרגע את הנושא הזה בצד, הוא חשוב, וראוי להתייחס אליו בהזדמנות אחרת.

עצם ההבנה שכל בהמה ששוחטים היא ביסודה קורבן שלמים שעולה אל הקב"ה, מחזקת מאוד את הקשר של האדם לקב"ה ואת התודעה שכל מה שאנחנו אוכלים – בא מכוחו.

היום אין לנו קרבנות, אבל יש לנו ברכות הנהנין. חז"ל מלמדים שאסור לאדם שייהנה מהעולם הזה בלא ברכה. זאת בדיוק מאותה סיבה: אדם צריך להרגיש כל הזמן שכל מה שהקב"ה נתן לו, כל המשאבים שיש לו כאן בעולם, באים מכוחו של הקב"ה. כשהאדם מודע לברכות ומברך בכוונה לפני האוכל ולאחריו הוא חי בתודעה הזו. לכן אמרו חז"ל "שולחנו של אדם מכפר עליו" (מנחות צ"ז ע"א): אדם שחולק את שולחנו עם הגר, היתום והאלמנה, אדם שנותן משולחנו לעניים, אדם כזה מבצע את מה שיכול היה המזבח לעשות אילו היה לנו היום בית מקדש.

אנחנו מתפללים לקב"ה שיבנה לנו במהרה את בית המקדש, ושעד אז שימשיך להיות נוכח אצלנו, בכל מעשה ידינו, שיברך את לחמנו ואת מימינו ושנרגיש את כל זה בברכות הנהנין יום-יום.