מתוך אירוע "זוכרים ושרים" בירושלים

כשיצרנו את פרוייקט פסקול שלישי, רק לפני שנה, כתבתי שהבעיה שלנו מול הדור הצעיר היא שהשואה הופכת משיעור היסטוריה לשיעור תנ"ך.

מה ההבדל? ההיסטוריה היא נרטיב של תיעוד. עובדות. התנ"ך הוא נרטיב של אמונה: יש כאלה שמאמינים שהיתה שואה. יש כאלה שלא. קריעת ים סוף, סנה בוער, עקידת יצחק, שואה – סיפורי תנ"ך.

השנה הבעיה נפתרה. זה לא שיעור היסטוריה ולא שיעור תנ"ך, בשבעה לאוקטובר עברנו לפרקטיקה מעשית. בתקופתי כתלמיד היו קוראים לזה נושא אישי.

מאז ארועי ה-7 לאוקטובר יש דיון האם להגדיר את מה שקרה לנו כשואה.

הגישה שאומרת שזאת היתה שואה: ליממה אחת לא היתה לנו ריבונות כמו אז באירופה, היינו כצאן לטבח, נטולי מגן, נלחמנו כפרטים, פרטיזנים ביערות. ולא היתה ממלכה. חיים ילין סיפר אתמול בזיכרון בסלון בבית שלי שהבתים הבוערים בבארי נראו מרחוק כמו המשרפות באושוויץ.

הגישה השניה, למה בכל זאת לא לקרוא לזה שואה: כי יש רק שואה אחת. לרע ולרע יותר – אין שואה אחרת.

בין " שואה", לבין "לא שואה", אני רוצה להציע גישה שלישית: "עוד לא שואה".

דמו את השואה למונופול. יש סבבים.

בכל סבב אתה מרוויח, אתה מפסיד, אתה לוקח הפתעה, מקבל פקודה, צובר נכסים, מאבד נכסים כורת בריתות - אבל תמיד תמיד חוזר לנקודת ההתחלה על הלוח ומתחיל סיבוב חדש.

השואה לא קרתה ביום אחד. השואה היא תהליך. היא לא היתה משבצת על לוח המונופול. השואה היא הלוח עצמו.

לפני השואה היו עליית הנאציזם וחוקי הרייך, היו תעמולה נאצית וליל הבדולח, מחנות ריכוז ומחנות עבודה.

ליל הבדולח היה בשנת 1938. הוא מוכר כארוע מכונן, הוא מותג היסטורי שאין יהודי שלא מכיר. לפני 50 שנה, בעוד 500 שנה.

אחרי ליל הבדולח, הם היו בטוחים שזה ה-ארוע עצמו.

אם היית שואל יהודי בשנת 1938, הוא היה אומר אסור שליל הבדולח יחזור. הוא לא היה מדבר על השואה, כי אי אפשר היה לראות עד קצה האף של ההיסטוריה. אם היו מקימים וועדת חקירה, היו דנים איך לא יחזור ליל הבדולח, לא איך למנוע שואה, פשוט כי לא ידעו ש1938 רק משבצת על המונופול.

היהודים חויבו אחרי ליל הבדולח לשלם את הנזקים שגרמו להם הנאצים, לתת להם סיוע כלכלי הומניטרי, אם היה צורך, בטח היו מחייבים את היהודים לבנות לנאצים נמל. ומי שלא שילם – גורש ונרצח. אחרי ליל הבדולח, הבינו הנאצים שלהרוג יהודים ייענה בתגובה רפה מהעולם, שאפשר להמשיך. שאפשר להגביר. בבורסת הדם של העולם, מניית היהודי נסחרה בירידות שערים דרמטיות.

בליל הבדולח, נהרגו 400 יהודים. 400 יהודים. כרבע מכמות הנרצחים בשבעה באוקטובר. ליל הבדולח היה רק משבצת ההפתעה על לוח המשחק, אחר כך הגיע המשבצת של הרכבת. מאז הקמנו מדינה, בתים ומלונות, ושוב - חזרנו לנקודת ההתחלה.

הלאה בלוח המשחק.

במרד גטו ורשה ב-1943 היהודים היו מפוצלים. רוויזיוניסטים וסוציאליסטים. ארגון צבאי יהודי . ימין. ארגון יהודי לוחם - שמאל.

הם היו כל כך מפוצלים שם בגטו, שלא הצליחו להגיע להסכם ביניהם לקראת המרד. הם נלחמו בנפרד. המרד הסתיים ב-17 הרוגים בקרב הנאצים, וכ-13000 מורדים יהודים הרוגים.

במרד גטו וורשה הם נלחמו בנפרד אבל מתו יחד. אגב, המחלוקת על הקרדיט להובלת המרד נמשכו עוד עשרות שנים לאחר תום המלחמה.

כמה הזוי ופתטי נראה הפיצול בגטו וורשה היום. אז איך אנחנו נראה לנכדים שלנו בעוד 50 שנה?

איך ייראו המאבקים שלנו, הלהט, איך אנחנו נראה כשהם יחזרו לכותרות העיתונים בתקופת הטבח הגדול בהיסטוריה של הממלכה השלישית, והתקיפה הגדולה בהיסטוריה שנחתה עליה שישה חודשים לאחר מכן של 60 טון חומר נפץ מאיראן?

היהדות הביאה מתנות רבות לאנושות, ובראשן התפיסה הבסיסית של היכולת שלנו להיות חוליה בשרשרת. לראות היום את החוליות שלפנינו, ולהבין שאחרינו תבוא החוליה הבאה, אנחנו רק צריכים לא להתנתק.

אם נחיה בשביל החוליה, לא תהיה שרשרת. אם נחיה בשביל השרשרת, תהיה חוליה.

ולא צריך לדמיין את המשבצות הבאות במונופול שלנו. אפשר להרים עיניים ללוח המשחק, אל המשבצות הבאות שקוראות לנו מאוניברסיטת קולומביה, אירן, עירק, תימן, לבנון, סוריה, וגם חמש דקות מכפר סבא.

יש לנו הרבה נכסים, יהודיים תרבותיים כלכליים, צבאיים מדעיים וטכנולוגיים, אבל הם לא שווים דבר אם אנחנו רואים את עצמנו כשחקנים נפרדים על הלוח.

"ילד שלי, תלך ישר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה", כתבנו בשיר ששמעתם הרגע ונכתב לפני השבעה לאוקטובר, בשיר הבא שתשמעו כתבתי "אני האחרון שנשאר, נותרתי אדם כשהייתי מספר" - אפשר לשרוד עם מספר על הזרוע, אבל אי אפשר לשרוד בלי אדם לשים עליו זרוע בימים קשים.