הפסוק הראשון בתנ"ך הוא "בראשית ברא א־לוהים". אדם מאמין יוצא תמיד מתוך הנחת מוצא אופטימית. אמונה בא־לוהים אינה סיסמה ריקה מצד אחד, ואינה מחשבה נאיבית שהכול טוב מצד שני, אלא הכרה ברורה שהמציאות איננה הפקר ולכן היא חיובית במהותה. הטוב תמיד מוצא את דרכו לניצחון. זו אומנם תחושה קיומית, אולם טביעות האצבע שלה ניכרות בבירור גם במהלך החיים.
אדם מטריאליסט (גלגולו המודרני של האדם האלילי הקדום) נוטה לפסימיות. בעיניים מטריאליסטיות, הנחת המוצא היא שאין דבר פרט לחוויה החושנית. אם מביטים על החיים דרך משקפי החומר לבדם, המציאות אכן יכולה להטעות. החומרנות ממששת את הכאן והעכשיו, תהליכים ארוכים אינם נקלטים בשדה הראייה שלה, ומכיוון שהמבט הוא לטווח הקצר – נדמה שהרוע מנצח.
מבט חומרי אינו יכול אומנם להתעלם מהטוב שקיים במציאות, אולם הוא מצפה שיופיע באופן שלם, ומיד. במובן מסוים, ההפך ממבט זה אינו אופטימיות; המילה אופטימיות נגזרת מהמילה הלטינית optimum שמשמעותה הטוב ביותר, ואילו מקורה של המילה פסימיות במילה pessimus שפירושה הרע ביותר. התרבות המערבית מחפשת חוויות קצה, ומכיוון שברגע נתון לעולם איננו חווים את הטוב ביותר, התפיסה שלנו בורחת לדמיון שאנו חווים את הרע ביותר. בדמיונה העשיר של התרבות המערבית כמעט בכל סרט או ספר בדיוני התחזית לעתיד היא אפוקליפטית – אסונות טבע, שואה אטומית או פלישת חייזרים.
אופטימיות יהודית איננה ציפייה לטוב ביותר ולא לרע ביותר, אלא לטוב שילך וינצח לאיטו במהלך ההיסטוריה – האישית, הלאומית והאנושית. הטוב אינו מופיע בבת אחת אלא לאיטו. קוראים לזה פרספקטיבה.
קו החשיבה הזה יכול לשמש אותנו לנוכח אתגרים נוספים העומדים בפנינו ביום העצמאות ה־76 של מדינת ישראל. לא חסרים נביאי זעם מטעם עצמם, שמבשרים אחת לכמה שנים על סופה הממשמש ובא של המדינה, בטח לאחר האסון שחווינו השנה. הגורמים לסופנו המתקרב הם כמה בעיות שלטענתם אינן פתירות: א. העימותים המתמשכים מול הערבים נדמים כסבבי לחימה ללא מוצא, והטבח בעוטף עזה הוכיח שאין לנו יכולת לנצח במלחמה. ב. השנאה לישראל והאנטישמיות כלפי העם היהודי ברחבי העולם הן פתולוגיות, וכוחו של הציר האנטי־ישראלי הולך וגובר. ג. יש בחברה הישראלית פערים חברתיים ופילוגים פנימיים שמחלישים את חוסנה. חלקים מהציבור הישראלי איבדו לחלוטין את האמון בצדקת הדרך, הן היהודית והן הציונית.
המסקנה מכל האמור לעיל היא שיש לוותר על נכסים לאומיים בעסקאות נואשות, לטשטש את הזהות היהודית והלאומית ולחתור למדינת כל אזרחיה. בגרסאות קיצוניות יותר, הפתרון הוא להגר מן הארץ או להתאבד.
עברנו את פרעה, נעבור גם את זה
גם כאן תורת האופטימיות נחלצת לעזרתנו: הנחת המוצא האמונית היא ש"נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם כי לא אדם הוא להינחם", או במילים מודרניות: העם היהודי שרד צרות קשות מאלה. עברנו את השואה, וגם את מלחמת יום הכיפורים. באופטימיות זהירה אפשר להעריך מה יתרחש בעתיד:
א. מדינת ישראל כיום היא מדינה חזקה מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית פי כמה וכמה מכל אויביה. כדאי להזכיר מדי פעם שיכולת גרעינית קיימת בעיקר אצלנו ולא רק בחלומות של איראן (בכלל, העידן של מחיקת מדינות עבר מן העולם, ראה ערך מלחמת רוסיה-אוקראינה). חמאס הוכה קשות בדרום הארץ וייקח לו שנים להשתקם. בגזרה הצפונית יש סיבות טובות לחיזבאללה לחשוש ממלחמה כוללת עם ישראל (חצי השנה האחרונה הוכיחה). כאשר ככל הנראה יפרוץ עימות בינינו ובין הפרוקסי של איראן ואיראן עצמה – יש לישראל ולבעלות בריתה יכולת להתגונן. ליל הטילים מאיראן יוכיח. אופטימיות איננה שאננות, והיערכות לאיומים המתחדשים נדרשת כתמיד, אבל בתמונה הכוללת – הפערים הצבאיים, הטכנולוגיים, הכלכליים והאנושיים בינינו ובינם רק הולכים וגדלים. איראן היא מדינה עם 50 אחוזי אינפלציה שהמשטר בה חי על זמן שאול. כדאי להזכיר איומי עבר כדוגמת עיראק של סדאם חוסיין, שנראה בזמנו מפחיד הרבה יותר ממה שהיה באמת.
ב. אף שהערבים שולטים בדעת הקהל העולמית, הן בגלל כמותם והן בגלל הרוח הפרוגרסיבית ששטפה את התרבות המערבית, ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מוכיחה שאין זה משנה את התמונה הכוללת. עליונותה הכלכלית והביטחונית של ישראל גורמת בסופו של דבר גם לארצות ערב עם הזמן לבקש את קרבתה, בשלב הראשון מתוך אינטרסים, ובשלב השני מתוך הכרה מוסרית. האמירויות, ערב הסעודית והעולם הסוני מפחדים מאיראן לא פחות מאיתנו. ברמה הגלובלית – למרות הציר הרוסי־סיני־איראני, חשוב לזכור שהעולם המערבי בראשות ארצות הברית הוא הכוח השולט בעולם בפער אדיר, הן כלכלית והן צבאית. ולו, עם כל הבעיות שלו, יש אינטרס מובהק במדינת ישראל מכל הבחינות – תרבותית, ביטחונית וכלכלית.
השמרנות תנצח
הייתי גם נזהר מלהספיד את העולם המערבי ש"כבר נכבש בידי האסלאם מבפנים". הכוחות השמרניים בארצות המערב בכלל ובארצות הברית בפרט לא נעלמו לשום מקום, ועלייתם של טראמפ ומנהיגים ימנים אירופאיים כנגד כל הממסד התרבותי (ששם, אגב, המאבק הוא פי כמה מלוכלך מהמאבק של השמאל בביבי) – מוכיחה זאת. הכלל הוא פשוט: בסופו של דבר אנשים רוצים לחיות, והטרלול והפרוגרסיבי הוא סוג של אובדנות שגורמת בטווח הארוך להתרחק ממנה.
ג. בתוך ישראל פנימה: קיים פער אדיר בין קבוצה קטנה ורעשנית של אנשי תקשורת, אקדמיה ומשפט, ובין רובו המוחלט של הציבור היהודי שהוא לאומי ומסורתי. הנזק שגורמת אותה אליטת־עבר הוא איום (הם גם אלה שמנסים להציג מצג שווא של מדינה מפולגת העומדת על סף תהום, כדי להעניק משקל יתר לדעותיהם), אבל הם מפסידים, הן דמוגרפית והן תרבותית. אין להם ילדים, תרתי משמע. בלשון תורת הקבלה תופעה זו מכונה "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" (עבודה זרה מסורסת היא, ואינה עושה פירות). אפשר להבחין במגמה זו בכל סקר, בכל תוצאת בחירות, במדדים דמוגרפיים, באחוזי תלמידים במערכות חינוך ובתרבות העממית הפופולרית. נזכיר את אדוני הארץ בעבר, הסוציאליסטים, שבטווח לא ארוך מדי של שנים הפכו להערת שוליים בהיסטוריה הישראלית. אדוני הארץ הנוכחיים יחזיקו מעמד הרבה פחות, ושום דבר שיעשו לא יעצור את המגמה, מקסימום יעכבו את הרפורמה בכמה שנים.
במובנים רבים העם היהודי נמצא כעת במצב הטוב ביותר בתולדותיו. רמת החיים במדינת ישראל היא בין הגבוהות בעולם וכולם נהנים מכך. מדינת ישראל היא אימפריה של צדקה, הן ברמת המערכות הלאומיות והן ברמת העזרה האישית. החסד והעזרה ההדדית הם ערכים עליונים בחברה הישראלית, וניכרים בימי שגרה ועוד יותר בימי חירום. המלחמה הנוכחית חשפה חוסן וגבורה שלא ייאמנו (בעיקר בקרב הנוער, שגם הוספד בידי הפסימיסטים במשך שנים). התברר שרוב החברה הישראלית חזקה ומלוכדת. אם סרבני הגיוס מכנופיות קפלן היו נותני הטון במדינת ישראל כפי שהם מדמיינים – מדינת ישראל הייתה נחרבת ב־7 באוקטובר. זה לא קרה וזה לא יקרה.
בטווח הקרוב – אנו צועדים בבטחה לקראת מדינה חזקה, עשירה, עם עשרות מיליוני אזרחים ורוב יהודי־מסורתי מוצק, התגברות של עלייה מחו"ל (ששם באמת כדאי ליהודים להיות קצת פסימיים ולשוב לביתם הטבעי). בטווח הרחוק – עתיד עוד יותר מזהיר לפנינו.
כל האמור לעיל אינו אמור לפתח אדישות בנוגע לבעיות. אדרבה, הוא צריך לגרום לנו להסתער עליהן במשנה מרץ, אולם לא כהיגררות לקרב מאסף אלא כיציאה לקרב ניצחון. בינתיים דרושה המון סבלנות, והכרה שתהליכים מתמהמהים – אבל מתרחשים בסוף.
יום עצמאות שמח!
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***