הקריאה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" מכוונת אל כולנו, אל האומה בכללה, גדולים כקטנים, והיא באה לידי ביטוי בכל ההחלטות הקטנות והיומיומיות שלנו, ובמיוחד – בשעת מלחמה.

רש"י מסביר שהציווי "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" הינו הקדמה לאיסורים שמופיעים בהמשך הפרשה, אך הרמב"ן אומר שזהו ציווי בפני עצמו: להיות קדושים, "קדש עצמך במותר לך", גם דברים שהם מותרים מחייבים חשיבה ערכית מה ראוי ונכון.

אדם לא יכול להיות זולל וסובא בדברים המותרים לו. הרמב"ן אומר שקיימת מדרגה של "נבל ברשות התורה" – אדם שמקיים את כל המצוות אך מתנהג בצורה מאוד לא ערכית. מעליה נמצאת מדרגת האדם הרגיל, ומעליה ניצבת קריאת התורה להתקדשות: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". כשאדם אוכל שוקולד, זה נחמד וזה מתוק, אבל אולי נכון שהוא יוותר על המשבצת השנייה? או – על החפיסה השניה...? כשאדם מקבל החלטה במרחב המותר לו עליו לשאול את עצמו האם בהחלטתו הוא מתקרב אל הקב"ה? לא למשוך הדברים עד הקצה המותר, וודאי שלא להיות "נבל ברשות התורה".

במלחמה יש ציווי נוסף: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כג, טו) – הציווי הזה כולל מצוות והלכות שונות הנוגעות למחנה, אבל מעבר להלכות יש כאן קריאה רוחנית. אפשר לפרש אותה ברמה בסיסית – אדם עוסק במלחמה בדברים פיזיים, ועליו להתאמץ לזכור שהקב"ה נמצא איתו. אבל יש לראות את הדברים ברמה עמוקה בהרבה - החיילים יוצאים בשליחות הקב"ה למסור נפש למענו. רבי עקיבא היה אומר שכל ימיו היה מצטער על הפסוק "'ובכל נפשך' – מתי יבוא לידי ואקיימנו?!", והנה אדם יוצא למלחמה – ובע"ה שיחזרו כל החיילים שלנו בריאים ושלמים – אבל מבחינתם, הם מוכנים למסור את הנפש! דבר ה' מתגלה במחנה, כפי שאומר הרמב"ן (שם): "כי המחנה כולו כמקדש ה'", כי הקב"ה הולך עם עם-ישראל במלחמה.

הציפייה מעם-ישראל כולו בתקופה הזו היא להוחיל לישועת ה' (כלשון הרמב"ן שם), להבין שהוא מלווה אותנו והולך איתנו. ומתוך כך לחזור להחלטות יום-יומיות: בכל מה שאדם עושה הוא צריך לחפש איך הוא מתרומם ואיך הוא מתקרב להקב"ה. "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ".

כשאדם חי בתחושה כזו שכל מה שהוא עושה הוא עושה מתוך רצון להתקרב לקב"ה, אז גם במרחב המותר הוא פועל נכון יותר ומתוך תפיסה ערכית יותר. לא חייבים לראות את זה על הפנים שלו. הוא לא צריך להיות עם פרצוף של קדוש כל הזמן. הוא חי! אבל חי חיים של "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" - חיים שבהם גם במרחב המותר אנחנו מחפשים לעשות את מה שערכי יותר ומועיל יותר: אוכלים כמה שאנחנו צריכים, ונהנים כמה שאנחנו צריכים, וזוכרים את הקדוש ברוך הוא בכל מרחבי החיים שלנו, כי הוא הולך איתנו.

ויהי רצון שמתוך המבט הזה והתחושה היום-יומית של התקדשות, יתקיים בנו "כִּי ה' אלוקיכם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".