פנה אלי מאן דהו בליל יום העצמאות והציע לצפות ב"טקס כיבוי המשואות", ששודר בחלק מהערוצים במקביל לטקס הדלקת המשואות, "כדי להכיר את אלו שכואב להם המצב במדינה".
עניתי לו שלכולנו כואב המצב במדינה (והכי כואב הוא תופעות מעין אלו), אבל אין עניין להתעסק עם כל שרוט או שרוטה שמסתובבים במרחב.
פרשת אמור שנקרא השבת עוסקת באיסור להקריב קרבן בעל מום ובאיסור לכוהנים לשרוט שריטה בגוף. בניגוד לדתות שמעלות על נס מומים ושריטות (בנצרות למשל כל הקדושים – ה'סנטים' – מתוארים כבעלי מומים, מצורעים, עניים וכדומה), ביהדות זהו אינו האידיאל.
בוודאי שיש מומים במציאות, ולעיתים יש צורך להתמודד עימם – אם בהידברות ואם בהתעמתות – אולם מבחינת יחס אסור לתת למומים ולשריטה נפח בנפש יותר ממה שהם; איתם לא מתקרבים אל הקודש.
הדברים נכונים הן ברמה הלאומית – כאמור אין עניין לצפות במספר מיואשים שמחפשים כל שנה סיבה אחרת לשנוא את מדינתם ואת עמם; והן ברמה האישית – לא צריך לקחת ללב שרוטים ששולחים נאצות בטוקטבקים או להתרגש מצעקות של נהג עצבני.
כנגד עשרות מכבי משואות יש עשרות אלפי צועדים בצעדת עזה; כנגד אלפי פלסטינאצים שמפגינים בקמפוסים בארה"ב יש עשרות מיליוני מצביעים רפובליקנים. חייבים להפנים: הרוע, המופרעות והטירוף – הם החריג; הטוב, הנורמאליות והאיזון – הם הרוב.
רוב העם היהודי שמח ומרוצה ממדינתו (לא מזמן התפרסם מדד האושר שבו מדינת ישראל מצויה במקום חמישי בעולם למרות המלחמה. הפלא ופלא); ואנחנו נתגבר ונצמח מן הכל; לתפארת מדינת ישראל.