שני אירועים משבריים מתלכדים בתקופה זו ומעלים את רף הדאגה. העיקרי שבהם הוא, כמובן, המלחמה המתמשכת בצפון ובדרום שאיש אינו יודע כיצד תסתיים. בהקשר לזה אי אפשר להימלט מן ההבנה שמנהיגי המדינה מתקשים מאוד להגדיר בבהירות את מטרות המלחמה. אפשר לייחס את זה לחולשות אנוש, אבל מבט מעמיק יותר מזהה קשר הדוק בין הקושי הזה ובין העדר חזון ברור ומוסכם לעתידה של מדינת היהודים. המשבר השני, שהולך ומתעצם מחדש, הוא הקרע החריף שבין ימין ושמאל שהתפרץ בשנת תשפ"ג סביב הרפורמה במערכת המשפט, שקע בחורף תשפ"ד, ומתפרץ מחדש סביב שאלת יעדי המלחמה ולקחי המתקפה הרצחנית בשמחת תורה. משבר זה נוגע עמוק בשאלת הזהות של המדינה.
מתחת לפני השטח ישנה התרחשות נוספת, דרמטית לא פחות, אף שקשה יהיה להצביע על הרגע המדויק שבו היא תקרה, והיא שבקרוב מאוד רוב העם היהודי יהיה בארץ. לזיקה שבין ההתרחשות הזאת ובין שני המשברים שהזכרנו נשוב בחלקו האחרון של המאמר. בשלב זה נעסוק בהיבטים ההלכתיים של מציאות זו, בעזרת ספר שיצא לאחרונה מבית מדרשו של 'מרכז תורה ומדינה' ונושא את השם 'יושביה עליה'.
"לכל יושביה"
את המונח "יושביה עליה" אנו פוגשים בפרשת השבוע בקשר למצוות היובל, שעליה נאמר: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה, י). על כך נאמר בגמרא שמצוות היובל נוהגת רק "בזמן שכל יושביה עליה" (ערכין לב, ב). כתוצאה מכך, מצוות נוספות מן המצוות התלויות בארץ אינן נוהגות כיום מן התורה, והן נוהגות רק מדרבנן: שמיטה, תרומות ומעשרות, חלה, וייתכן שמצוות נוספות. ישנה מחלוקת על ההגדרה של "כל יושביה", שהרי לא ייתכן לומר שאם יהודי אחד יצא מן הארץ תפקע קדושתה: האם די בכך שרוב מכל אחד מן השבטים יהיה בארץ? האם די בשישים ריבוא? האם די בכך שכולם יכולים לעלות לארץ? האם אומרים "רובו ככולו"? אומנם מצוות היובל תלויה בכך שכל שבט ישב בנחלתו. אולם לא כל המצוות תלויות בתנאי זה, ולפי חלק מן הדעות, ברגע שיתברר שרוב העם היהודי נמצא בארץ נתחייב במצוות אלה מן התורה.
"וכך היה מונה..."
על פי המחקר שערך הדמוגרף פרופ' סרג'יו דה־לה פרגולה, בתחילת תשפ"ג נספרו בעולם כ־15.3 מיליון יהודים, וכ־7.1 מיליון, שהם כ־46 אחוזים מתוכם, חיו בישראל. העלייה לארץ, ההתבוללות ופער גדול בילודה מביאים לכך שבכל שנה עולה שיעורם של היהודים בארץ באחוז אחד בממוצע, והמשמעות היא שבתוך שנים ספורות ביותר יהיו רובם בארץ.
ספירה זו תלויה בשאלה כבדת המשקל מיהו יהודי. ספירת היהודים בארץ כוללת כמעט רק את אלה שמוגדרים כיהודים על פי ההלכה, ואילו האומדנים בחו"ל מתייחסים לכל מי שמגדיר את עצמו כיהודי. הם לא כוללים צאצאים לאימהות יהודיות שהתבוללו, והם כוללים צאצאים לאב יהודי שמגדירים את עצמם כיהודים למרות שאינם כאלה על פי ההלכה.
אם נתייחס לכל הצאצאים לאימהות יהודיות, גם אם אינם מעלים על דעתם שהם יהודים, יהיה מספר היהודים בעולם כמה וכמה מאות מיליונים – החל מצאצאי עשרת השבטים וכלה בצאצאיהם של כל היהודים שהתבוללו בגויים במשך הדורות – באונס או ברצון. בשאלה זו ישנה מחלוקת גדולה בין הפוסקים אם כל אלה נחשבים יהודים או שיצאו לגמרי מכלל ישראל. מחלוקת זו משליכה על השאלה האם אנחנו באמת קרובים למצב של "רוב יושביה עליה". הדעה היותר מקובלת נוקטת בגישה המצמצמת, וכוללת בספירה, כמובן, רק את מי שמוכרים כיהודים על פי ההלכה, וזאת רק אם לא התבוללו לגמרי. לפי הגדרה זו נראה שכבר הגענו מזמן למצב של "רוב יושביה עליה", אלא שאירוע זה עבר מתחת לרדאר.
תהליכים דמוגרפיים נוספים
לצד התהליך המביא לכך שרוב העם היהודי יהיה בארצו, ישנו תהליך מבורך נוסף, והוא שיפור מתמיד ביחס המספרי שבין יהודים לערבים. בזכות העלייה המתגברת לארץ והריבוי הטבעי הגבוה באוכלוסייה היהודית (לא רק הדתית), לצד ירידה בילודה באוכלוסייה הערבית והגירה החוצה משטחי יש"ע, הרוב היהודי בין הים לירדן נמצא במגמת עלייה, והדבר משליך על הוויכוח הפוליטי בנוגע לאחיזה הישראלית במרחבי הארץ.
השגשוג של המדינה מביא בעקבותיו גם אתגרים לא פשוטים, הנובעים מהגירה מוגברת לארץ של מי שאינם יהודים: זכאי חוק השבות, עובדים זרים שנשארים, ערבים שמגיעים במסגרת "איחוד משפחות", מסתננים, פליטים ועוד. ככל שמדובר בגויים שאינם שומרים את שבע מצוות בני נח או שוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אומנם מעיקר הדין אין הם רשאים לגור בארץ, אולם למעשה הדבר מתאפשר להם בשל אילוצים פנימיים ובין־לאומיים שאף ההלכה דורשת להתחשב בהם לפחות מדין "איבה". בנוגע למגוריהם של מי ששומרים על מצוות בני נוח ישנה מחלוקת בין הפוסקים אם הדבר מותר בזמן הזה, ולמעשה מקובל להתיר. גם השאלה איך להגדיר שמירת שבע מצוות שנויה במחלוקת: איך להגדיר את הנוצרים כיום? איך להגדיר מוסלמי ששולל רציחה אבל תומך ברצח "על כבוד המשפחה"?
מאחר שבמציאות יש במדינת ישראל אזרחים ותושבים רבים שאינם יהודים, הדבר מעלה שאלה נוספת לגבי היקף חובותיה של המדינה כלפיהם – הן כשמדובר באזרחים (שחלקם הם בני ברית שלנו ומשרתים בצה"ל) ותושבים חוקיים, והן במסתננים השוהים בארץ באופן בלתי חוקי. הנחה פשוטה היא שכלפי כולם המדינה מחויבת לנהוג בצדק וביושר, ולא לפגוע בגופם, בחירותם וברכושם בלי הליך משפטי הוגן. אולם בכל הקשור לתחומי הרווחה, השאלה מורכבת יותר. יש מצווה לספק אמצעי קיום בסיסיים גם לאלה ששוהים בארץ שלא כדין. המקור לכך הוא דברי הרמב"ם: "אפילו העכו"ם ציוו חכמים לבקר חוליהם... ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום. הרי נאמר, 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו', ונאמר, 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'" (הלכות מלכים י, יב). אולם אין חובה לתת להם חינוך, בריאות וביטוח לאומי כמו לתושבים חוקיים. ומאחר שמשאביה של המדינה מוגבלים, עליה לפעול בתבונה על פי הכלל "עניי עירך קודמין". ומן הראוי לפחות להתנות את הסיוע לאותם שוהים בלתי חוקיים בשמירה קפדנית על חוקי המדינה.
כלפי תושבי קבע חוקיים, גם אם אינם יהודים, יש למדינה חובות נרחבות בהרבה. כבר בפרשת השבוע נאמר: "גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה, לה). על אלה שמעמדם ההלכתי הוא כמו גר תושב כותב הרב קוק זצ"ל: "בני ניכר הגרים איתנו בארצנו... בכל זאת תכירהו לתושב לעניין קירוב הדעת וחופש וזכויות הראויות לאדם" (עין איה, ביכורים סי' לה). אולם הוא לא פירט את היקפן של זכויות אלה, ובוודאי שלא העלה בדעתו לטשטש בשל כך את זהותה של המדינה כמדינה יהודית. בנוגע למי שאינו יכול להיחשב גר תושב, אומנם מעיקר הדין ההלכה אינה מחייבת להעניק לו את כל הזכויות האזרחיות, אולם פוסקי דורנו כתבו שלמעשה אין להפלות בינו ובין אזרח אחר. הדבר לא נובע רק משיקולים מעשיים (חשש ל"איבה") או ערכיים ("דרכי שלום"). הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג דן בכך בהרחבה בספרו 'תחוקה לישראל על פי התורה', והכריע למעשה שיש לראות אותם כאזרחים שווי זכויות. מדינת ישראל קמה "ברישיון האומות", מתוך התחייבות להעניק שוויון זכויות גם לכל אזרחיה, ואינה יכולה לסגת מהתחייבותה.
שאלת זכויותיהם וחובותיהם של הנוכרים החיים בארץ זקוקה לליבון נוסף ומפורט, ולא נגענו בה כאן אלא בקצה המזלג (בספר שהזכרנו ישנה התייחסות רחבה לקליטת פליטים, למחויבות לאמנות בין־לאומיות ולעוד שאלות שצר המצע כאן מלעסוק בהן). וכאן המקום להעלות קריאה ליושבי בית המדרש לגבש משנה הלכתית סדורה ביחס לכל קבוצות הנוכרים החיים בארץ. המבוכה שיש במדינה סביב מעמדם של הלא־יהודים החיים בה משקפת את השאלות הסמויות אודות החזון והזהות של מדינת היהודים.
במפנה התקופות
כפי שפתחנו, אנו קרובים מאוד למציאות חדשה, כאשר יתברר שרוב העם היהודי נמצא בארץ. פרופ' דוד פסיג, שעוסק שנים רבות ב"חקר עתידים", העריך במאמר שפרסם בשנת תשס"ה תחת הכותרת "עתידה של מדינת ישראל – הזמן פועל לטובת העם היהודי בישראל" שיש בכך הזדמנות דרמטית. כפי שציינו, מדינת ישראל קרועה בתוכה בשתי שאלות יסוד: שאלת הזהות – מאין באנו ומי אנחנו? ושאלת החזון – לאן אנו רוצים ללכת? כל זמן שרוב העם היהודי בגולה, המיעוט החי במדינת ישראל חש שאין לו מנדט להכריע בשאלות אלו, והן נשארו פתוחות. כאשר רוב העם היהודי יהיה בארץ, ניתן יהיה לגבש זהות וחזון מוסכמים, ואז, בהעדר מכשולים הנובעים ממבוכה פנימית, השמיים יהיו הגבול לשגשוגה של המדינה.
הכותב עומד בראש המחלקה לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***