התפרקות וועדת הרבנים שבחרה את הרב מאיר כהנא שליט"א בשנה שעברה כמועמד הציונות הדתית לרבנות הראשית היא אירוע מצער.
התקווה הגדולה הייתה, שכמו במקרים אחרים בהם נבחר מועמד מוסכם של הציונות הדתית, כמו למשל הרב אריה שטרן שליט"א שנבחר כמועמד מוסכם לרבנות ירושלים, הבחירה ברוב קולות בוועדה תוביל לקונצנזוס ולהתלכדות הנדרשים בכדי להלחם ולנצח סוף סוף, אחרי 30 שנה, במשימת העל של מינוי רב ציוני דתי.
מבדיקתי את הנושא ככל שידי מגעת להתפרקות הוועדה ישנן כמה סיבות ואביא כאן שתיים שלהבנתי הן העיקריות:
הסיבה הראשונה -
התברר באופן מובהק למספר רבנים חשובים העוסקים בנושא, כולל חברים בוועדה, כי קיים סימן שאלה גדול מאוד ואף מעבר לכך על הסיכוי של הרב הנבחר, הרב מאיר כהנא שליט"א, לגייס את הרוב הדרוש בגוף הבוחר לצורך בחירתו.
הסיבה השנייה -
הקמת הוועדה הייתה על בסיס הסכמה פרקטית, גם עם קשה לעיכול, עם מפלגת ש"ס, לפיה המועמד האשכנזי יהיה דתי לאומי והציונות הדתית תוותר על הרצת מועמד ספרדי.
בפועל, לאחר דחיית הבחירות ולנוכח למחלוקות שהתגלעו בוועדה ובנשיאותה בייחס לתקפה, קבוצות שונות, כולל כאלה שניתן להן ייצוג משמעותי במליאת הוועדה החלו לפעול ולהציג מועמדים משל עצמן הן לתפקיד הרב האשכנזי והן לתפקיד הרב הספרדי, ביניהן גם גורמים שהיו בעלי תפקיד מכריע בבחירתו של הרב כהנא בוועדה.
הדבר היווה הוכחה ניצחת בעיני מזכירות הוועדה לחוסר ההצלחה לגבש סביב המועמד את אותו קונצנזוס וקבלה שמהווים תנאי קריטי ליכולת הדרג הפוליטי לפעול באופן אפקטיבי, גם אם לא מובטח, להצלחת בחירתו.
במקביל, חלק משמעותי מחברי הוועדה טענו לאחר דחיית הבחירות ובפרט לאחר הדחייה השנייה ופרוץ המלחמה, כי מכיוון שהוועדה כולה הייתה מבוססת על בסיס של מצב מעשי-פוליטי שהשתנה מבחינות רבות (חילופין בגוף הבוחר, ירידה ביכולית הפוליטית לאכוף דיל באמצעות משבר קואליציוני בזמן מלחמה ועוד שינויים רבים) הרי שבמצב הנוכחי לדעתם אין כלל סמכות מוסרית, הלכתית או ציבורית לוועדה לדרוש לעמוד בהחלטה שהתקבלה תוך לקיחה בחשבון של מצב מעשי-פוליטי שהשתנה לחלוטין. לעמדה זו הצטרפו חבר נשיאות הוועדה הרב דב ליאור שליט"א וכן הרב אביגדור נבנצל שליט"א מגדולי הפוסקים בדורנו.
במצב מורכב וסבוך זה, נראה שהיה מובן לחברי מזכירות הוועדה כי גם אם הוועדה תפעיל את סמכותה ותדרוש מהרב איגרא ומהרב הלוי שלא להתמודד חרף המחלוקת בדבר, עדיין ההיעדר המוחלט של התלכדות סביב המועמד הנבחר תהפוך את סגירת הפער הנדרש בגוף הבוחר לבלתי אפשרית ובכך הוועדה, שכל מטרתה הייתה להביא לבחירתו של רב ראשי ציוני דתי, הפכה למרבה הצער למכשול קריטי בדרך ליעד זה עצמו.
אז מה עושים עכשיו?
כפי שפתחתי, אין דרך לראות את המצב הנוכחי כמשמח. המאמצים האדירים שהשקיע מו"ר הרב יעקב אריאל ועוד רבים אחרים בכדי להגיע למועמד מוסכם שיזכה לגיבוי מרוב ככל הכוחות המרכזיים בציונות הדתית ירדו כעת לטמיון ואנחנו ניצבים חודש בלבד לפני יום הבחירות.
אפשרות אחת היא לעסוק כעת בתסכול, בהאשמות הדדדיות מוצדקות ככל שיהיו (ומהיכרותי מקרוב ישנם כאלה בכל לכל אחד מהשמות שהוזכרו לעיל) ובגרירת השיח למחוזות של שסע ופילוג.
אפשר לדון עם האפשרות הזו צודקת אך אין ספק שהיא לא חכמה.
האפשרות השנייה היא לעשות את מה שאדם בוגר וחברה בוגרת עושים ברגע של משבר - מתכנסים לראשית הצירים.
דווקא ברגע הזה עלינו לחזור ולהזכיר לעצמנו מדוע יצאנו לדרך הזו. לחשוב היטב מה המשמעות והערך העצום של העמדת רב בדרכו של הרב קוק זצ"ל בראשה של הרבנות הראשית לישראל דווקא בעת הזו, כשעם ישראל זקוק לכך יותר מאי פעם.
רק מתוך כך, יש סיכוי שנוכל למציא את הכוחות להתלכד כציבור סביב המטרה שחייבת לעמוד לנגד עינינו - לוודא שמבין המועמדים היקרים והאהובים, אלה שהתמודדו בוועדה ואלה שלא התמודדו בה, נתלכד סביב מי שיש לו הסיכויים הטובים ביותר להיבחר בעת הזו.
הדרך המעשית לכך יכולה להיות הסתמכות על אנשי מקצוע אוביקטיבים, קריאה למועמדים ללבן בינם לבין עצמם או בינם לבין הציבור את סוגיית הסיכויים או השארת הכדור בידי ההנהגה הפוליטית, שבסופו של דבר יש לה אינטרס גדול לא פחות משל כל אחד מאתנו להצליח במשימה. כל עיסוק בהצעות כגון אלו הוא מבורך ובלבד שייעשה באופן דחוף, כבר בימים הקרובים, בטרם יהיה מאוחר.
הכי קל לטעון שזה נאיבי, שנכון להתייאש, ש"כבר לא מגיע לנו רב ראשי ציוני דתי" - אבל כל אדם ישר חייב להודות שאם המטרה אכן חשובה בעינינו, אם אנחנו באמת מאמינים שזוהי חובתנו כלפי עם ישראל, זוהי הדרך היחידה לוודא שעשינו הכל כדי להפוך את החזון והחלום למציאות.