לקראת אירוע האזכרה השנתי לקורבנות הפרהוד בעיראק לפני 83 שנים שוחחנו עם רוני מזרחי, חבר המחתרת הציונית בעיראק, מי שהיה בן 9 בפרהוד ויהיה שותף לאירוע האזכרה במרכז מורשת יהדות בבל ביום חמישי הקרוב.
"נולדתי בבגדד בשנת 32'. הייתי שם כשהיה הפרהוד, הייתי שם כאשר חברים שלי מהמחתרת נעצרו ונכלאו, הייתי שם כשבן גוריון הכריז על הקמת המדינה וגם כשממשלת עיראק הסכימה שיהודים יעזבו בתנאי שיוותרו על האזרחות", מאוחר יותר גם הולאם רכושם והיוצאים בעיראק נותרו ללא רכוש.
"לאבא שלי היו 5000 דינר, מחיר שתי דירות בתל אביב אבל הם הודיעו שמפסיקים את הרישום ואחרי שהפסיקו הודיעו שמחרימים את הכול, גם את הכספים, הבתים והחנויות. ככה הגענו לכאן בחוסר כל. לאחרים היה השכל להבריח כסף. ההורים עלו ב-51. אני נשארתי לבד כי הייתי מהצעירים שבמדריכי המחתרת ואמרו לי שהשקיעו בי ולכן אשאר עד הסוף. הייתי המאסף. היה לנו הרבה מה לעשות, לדאוג שכל העלייה תגיע לארץ ושכל החומר שיש לנו במחתרת, מדפסת, ספרים ועיתונים מהארץ, תקשורת אלחוט, הרבה דברים שהיינו צריכים לדאוג להטמין אותם בעיקר בבית הכנסת חכם יחזקאל, במקום שבו נתפס שלום סלאח שבסוף גם נתלה לצערינו".
ובחזרה לפרהוד, אנחנו מבקשים ממזרחי לחזור ולשחזר: "הייתי בגיל 9. ראינו שזורקים אבנים על הבתים. אספסוף מסתובב בשכונות היהודים, פחד אלוהים ואין מי שיגן עליך. המשטרה והחיילים היו חלק מהבוזזים. השליט היה פרו נאצי ונתן להם לעשות שמות ביהודים".
האם קודם לכן היו איתותים מזהירים כלשהם? מזרחי עונה בשלילה ומספר: "היו פיגועים פה ושם, אבל הם היו חלק מהחיים. רוב הזמן היה על מי מנוחות. זה לא היה צפוי. בחג השבועות כל המשפחה מתאספת יחד, ופתאום שומעים יריות. מסתכלים החוצה ורואים אספסוף עם גרזנים, מקושים, טוריות ונשק ובעיקר עם סכינים. המון אספסוף פשט על כל השכונות היהודיות. פחדנו וחשבנו שהכי נכון יהיה לעבור לשכנים, יצאנו אל הגג בדרך לשכנים ופתאום הם באו אלינו ואמרו שפלשו אליהם. אמרנו שזרקו עלינו אבנים ושברו זכוכיות. הם אמרו שאצלנו כבר נכנסו בפנים".
"מהחלון ראינו את בעל הבית שממנו שכרנו את הבית, אדם עשיר מאוד בשם מדפעי שיש לו קשר עם השלטונות, ראינו שהוא עומד שם עם אקדח ואמר להם שמי שניגש לבית הזה הוא הורג אותו. הוא היה חסיד אומות העולם. בזכותו ניצלנו. היינו יותר מעשרים איש ובלעדיו היו מחסלים את כולנו", הוא מספר ומתאר את המראות מהחלונות: "ראינו אותם מחפשים ושוחטים כל מי שהיה יהודי. הייתה אישה שעל היד שלה היו צמידים מזהב, הם מיהרו ולכן חתכו לה את היד ולקחו את הזהב. ראינו דם זב ברחובות. אחר כך סיפרו שהורידו מהמוניות והאוטובוסים כל מי שהיה יהודי והרגו אותו במקום באכזריות, עם פטישים וסכינים. זו הייתה זוועה".
"הם נכנסו בקלות לבתים עם המקושים. לא רק בזזו ולקחו הכול. הם אנסו נשים, הרגו את מי שאפשר להרוג. זו הייתה זוועה שנמשכה כמעט יומיים. האנגלים היו על הגבול והאספסוף הזה השתולל תחת השלטון הנאצי שאחר כך הוחלף. בסופו של דבר ספרו 179 הרוגים שהיו בטוח משלנו ועוד עשרות הרוגים. את 179 קברו בקבר אחים ויש אומרים שהיו 600 ויש אומרים מעל אלף. היו 2200 פצועים".
לשאלתנו מזכיר מזרחי כי מי שהתסיס את האספסוף היה המופתי יחד עם השגריר הגרמני ויש הטוענים שהם גם סימנו את בתי היהודים כדי שיידעו לאילו בתים לפרוץ ועל הבתים שעליהם יש לדלג, בתי המוסלמים.
בעקבות הפרהוד התחושה בקהילה היהודית בעיראק הייתה שלא ניתן להמשיך עוד בדרך הזו ורוני ממשיך ומספר: "היו יהודים מישראל שבאו לעיראק והמבוגרים ממני יצרו קשר איתם והתחילו להקים קבוצות של התנועה החלוצית המחתרתית בעיראק. זה הלך והתפשט לאט לאט. הצטרפתי לתנועה כשהייתי בגיל 15. היו לתנועה שלוש מטרות. הראשונה הייתה חינוך שכלל לימוד עברית ואת הצורך לבנות את הארץ, הסבירו לנו שהפירמידה בארץ ישראל היא הפוכה, הבסיס הוא הפועלים והעובדים והקצה הוא הסוחרים והעשירים. זה היה חינוך קיבוצי בעיקר של השומר הצעיר. המטרה השנייה הייתה הגנה. אחרי שעשו לנו פרהוד החלטנו שצריך להתגונן. גייסנו נשק, למדנו איך להילחם ולהיאבק גוף בגוף. המטרה השלישית הייתה עלייה".
כחלק מפעילותו בנושא העלייה דאג לשגר את משפחתו לארץ ישראל אחרי שכספו של אבי המשפחה הולאם. "תשע נפשות נסעו ונשארתי כשאין לי בית ואין לי מי שידאג לי. הייתי רק בן 18 בודד. היה קשה אבל התמודדנו יפה", הוא אומר ומספר על הסמינר שבו הדריך, הסמינר האחרון שהתקיים בעיראק, סמינר י"ב. "מי שצריך היה לנהל אותו היה שליח מישראל. הגיע אדם בשם כמאל, כשההוא נכנס ראיתי שאני מכיר אותו. זה מוריס שהיה מורה לאנגלית בבית הספר שלי ונעלם לפני 4-5 שנים. הוא עלה לארץ באופן בלתי לגאלי ועכשיו חזר בתור שליח ובא להדריך אותנו. אמרתי לו 'אתה מוריס' והוא אמר 'ששש... אל תגלה'".
"עברנו קורס במשך תשעה חודשים ואז נתפסו הרבה חניכים ומדריכים. הבריחו את רובם ונשארו מעט מאוד מדריכים שמילאנו את כל תפקידי המדריכים שעלו לפנינו. וכך הייתי פתאום אחראי על דפוס, ניסוח, קבלת חברים, הדרכת קבוצות והדבר החשוב ביותר היה שהייתי אחראי גם על האסירים. זו הייתה הנקודה החשובה ביותר. הייתי הולך פעם בחודש עם שק נייר גדול כשלמטה רשימה של אסירים שצריכים לקבל כסף מהסוכנות - כל רווק קיבל דינר וחצי וכל בעל משפחה שלושה דינר - ועל זה הייתי שם פירות וירקות. הלכתי לאזור שבו בית הסוהר באזור שכולו רק ערבים. הייתי נותן שוחד בכניסה וכך הכניסו אותי בלי בדיקה. הלכתי לאיש קשר והעברתי לו את החבילה והוא היה עושה את החלוקה. כך כל חודש. בחודש אחד נתתי את החבילה, הסתובב אליי מישהו גבוה, קירח בבגדים אפורים כשק, ואומר לי 'רוני'. לא הכרתי אותו. שאלתי מי אתה. כשהוא פתח את הפה ראיתי שן זהב למעלה ולפי זה זיהיתי מיד שזהו "זכי", השם התנועתי של מרדכי בן פורת. חששתי שאם הוא בבית הסוהר זה הסוף. הייתי המום ומשותק לגמרי. הוא ביקש שאעביר לו כל סכום כסף שהיה לי כדי למצוא דרך לצאת מבית הסוהר. היו לי עשרה דינר. נתתי לו וחזרתי המום הביתה".
מוסיף מזרחי ומספר על נסיעה נוספת לכיוון בית הסוהר אליה יצא מבית הכנסת החדש, שם פגש אותו שלום סאלח, שלימים נתלה בידי השלטון העיראקי. שלום ביקש ממזרחי להצטרף אליו לנסיעה ובאמצע הדרך יירד כדי להגיע לבית הכנסת יחזקאל. בדרך שוחחו השניים על המשימות האחרונות שנותרו לשלום סלאח לפני שיעזוב את עיראק. השניים נפרדו וקבעו להיפגש בערב, אך כאשר חזר מזרחי מהביקור בבית הסוהר התנפלו עליו כולם בתדהמה 'אותך לא עצרו?'. כששאל על מה מדובר סיפרו לו שכשנסעו יחד הייתה הבולשת העיראקית עוקבת אחריהם ומיד לאחר שירד מהנסיעה נלכד שלום ונעצר. לאחר האירוע התבקש מזרחי להישאר בבית עד הטיסה הראשונה שבה יעזוב לכיוון ארץ ישראל. כעבור כשנה נתלה שלום סאלח.
לטיסה נכנס מזרחי ללא בידוק לאחר שהשומרים שוחדו ואיפשרו זאת. בארץ פגש את משפחתו שהייתה בטוחה שגם הוא נעצר ונלכד בידי השלטונות בעיראק. בשנת 56' קרא בן גוריון למתנדבים שיירדו ליישב את הנגב. מזרחי נענה לקריאה וביקש להגיע לקיבוץ בארי שהוקם על ידי יוצאי עיראק.
"הגעתי לשם, פגשתי את השליח מוריס, שהשם שלו היה יואב גורל. פגשתי את החבר'ה העיראקים שם. עבדנו בגידור, חקלאות וגם בשמירה בלילה. עד עכשיו אני בפנטזיה ואומר אם בשביעי לעשירי הייתי שם אולי הייתי יכול לעשות יותר ממה שנעשה שם. את הקיבוץ עזב לאחר לילה אחד בו התבקש להעביר שקי מלח רבים שמשקל כל אחד מהם הוא חמישים קילו. בסופו של אותו לילה היה גבו רצוץ, עורו מקולף, והמלח החריף את הפצעים. הכאבים האיומים השביתו אותו והוא התבקש לשוב למשפחתו במרכז.
את דבריו חותם מזרחי מזרחי באיזכור האנדרטה שהוקמה בבארי לזכר נרצחי הפרהוד.
