ביום חמישי יתקיים במרכז מורשת יהדות בבל טקס האזכרה השנתי לקרבנות הפרהוד בעיראק. מי שחווה את הפרעות ההן בעיראק כפעוט וכיום עודו חטוף בידי החמאס הוא שלמה מנצור בן ה-86, החטוף המבוגר ביותר. את סיפורו הבאנו בשיחה עם אחותו, הדסה לזר.
"שלמה אחי הבכור נולד בבגדד. הוא ראה מראות מאוד קשים בפרהוד", אומרת הדסה. "פרעו ביהודים בהשפעת הנאצים בחג השבועות. הם פרעו, אנסו, טבחו, כרתו איברים, ערפו ראשים ודרסו גופות. פרצו לבית הוריי, היכו אותם מכות קשות, ירו בכלבה שלהם לעיני שלמה כשהיא ניסתה להגן עליו. הוא ברח אל הגג ושם ראה מראות מאות קשים".
על המראות שראה מהגג ונותרו צרובים בו היא מספרת בזהירות: "הוא ראה שני מוסלמים מתעללים בתינוק. הם שיחקו בו כמו כדור ומסרו אותו מאחד לשני כשהאימא שלו מתחננת שיחזירו אותו. אחרי שהרגו אותו מסרו אותו אליה".
עם זאת, היא מציינת, "היו גם כמה חסידי אומות עולם מצד הערבים. שכנה ערביה נכנסה וניסתה להדוף אותם וזו הסיבה כנראה שנבלמה המתקפה על ההורים שלנו, אבל הם בזזו את כל חנות הכלבו של הדוד ושרפו את הכלבו. הוא ברח לצרפת ומשם לארה"ב".
לשאלתנו אם במרוצת השנים סיפר מנצור על הפרעות ההם, היא משיבה ואומרת: "שלמה אדם מופנם ואופטימי. הוא לא רוצה להדאיג אנשים ומשתדל שלא לספר על עצמו, גם אם יש בעיה בריאותית כלשהי, אבל לפעמים בארבע עיניים הוא קצת נפתח וסיפר לי שקשה לו עם הסיפור הזה שמלווה אותו".
בעקבות הפרהוד קמה המחתרת הציונית בעיראק. "אחרי כמה שנים קמה המדינה והחלה שוב התנכלות של ערבים ליהודים שאותם ראו כמשתפי פעולה עם הציונים. אבא שלי מאוד חשש כי שתי האחיות שלו עלו כבר לארץ וכל מכתב שלהם הוא מיד שרף כדי שלא יחשדו בו כמשתף פעולה עם הציונים, עד שבשנת 51' הגיעה שעת העלייה. כדי לעלות לארץ הם היו צריכים לוותר על האזרחות והרכוש הולאם. הם לא יכלו להוציא דברי כסף או זהב ומי שנתפס מנסה להבריח נתלה".
"הם עלו בחוסר כל ל'שער עליה' בעתלית, שם הם לא התקבלו יפה על ידי רשויות המדינה כמו הסוכנות. הם שוכנו באוהלים. אבא ביקש להגיע לירושלים כי שתי אחיותיו גרות בירושלים. הם התעקשו שהוא יעבור לבאר שבע. הם עלו לארץ עם ארבעה ילדים ואימא הייתה בהריון. אנשי הסוכנות הענישו את ההורים ולא נתנו להם תלושי מזון כדי לדחוק בהם להגיע לבאר שבע, ושלמה שהיה בן 13 לקח את אחי הקטן כדי לחפש תלושי מזון בפחים שבהם זרקו תלושים שרופים אחרי שהשתמשו בהם. שם הוא היה מוצא תלושים לא שרופים והביא להורים שלי. זו הייתה תושייה של נער".
בעקבות ההתעקשות "השתכנעו לשלוח אותם למעברת תלפיות בירושלים. הצריף היה דל. בחורף הגשם דלף ובקיץ השמש יוקדת. תנועות הנוער הגיעו כדי לשכנע את הצעירים להגיע לקיבוצים. היינו משפחה של שמונה נפשות ושלמה רצה לרווח להורים את המקום ויצא לקיבוץ כיסופים. הוא היה ממייסדי המשק. הוא היה הנגר המיתולוגי של הקיבוץ, אדם עם ידי זהב, אציל נפש, איש משפחה מלא חמלה שכולם אוהבים לאהוב. אדם שאוהב לעצב. שלחו אותו לצרפת ללימוד עיצוב. איש מקסים".
התחושה שליוותה את שלמה, אומרת הדסה, הייתה שמראות קשים כדוגמת אלה שהוא ראה מהגג בפרהוד לא יחזרו עוד, מה שבשביעי לאוקטובר התברר כתקווה שנכזבה. "הוא אמר שהגענו לארץ המובטחת ושאמרנו שלעולם לא עוד וכשיש לנו מדינה משלנו דבר כזה לא יקרה, אבל בשנים האחרונות הוא התלונן על אזלת היד שכאשר יורים בהם ומשגרים בלוני תבערה ושורפים שדות אין תגובה. הוא שאל מתי יתעוררו ויכו בהם, חשב שעד שלא יקרה אסון לא יתעוררו, והמילים הללו מהדהדות לי בראש. זו בדיוק אותה שואה, פה ושם רצחו, אנסו, ערפו וכרתו".
"הם נכנסו אליהם הביתה ביריות. אזקו אותו היכו אותו, דרשו את מפתחות הרכב שלו, הובילו אותו לרכב כשהוא בפיז'מה עם אשתו שהצליחה לברוח לממ"ד של השכנה. מאז נעלמו עקבותיו. גיסתי אומרת שהם היכו אותו והיא שאלה למה אתם מכים אותו, אדם מבוגר, וגם הוא שאל כך. אולי הערבית שהוא שולט בה יכולה להיות לו לעזר, אולי החיוך הרחב שלו יעזור לו", היא מקווה ומתארת את הדאגה הגדולה לשלומו: "אנחנו דואגים לו, מה הוא אוכל ומה הוא שותה, אם לא מתעללים בו ומכים אותו. כל יום שעבור נראה כמו נצח. אנחנו מעבירים לו מסרים שהרוח לא תיפול. אני חיה בין ייאוש לייאוש. מאוד קשה להתעורר לידיעות על חטופים שנרצחו. נראה שלא מתקדמים, צעד קדימה ושניים אחורה. השמים נפלו עלינו, אנחנו ברכבת הרים רגשית, איבדתי שליטה, אין יום ואין לילה, וכל הזמן המחשבות מכרסמות על מה שעובר עליו".
את דבריה חותמת הדסה בקריאה לעם ישראל כולו לחבור לתפילת השירה המתקיימת בכל ערב יום שלישי בכיכר החטופים.