עם ישראל יודע לספור. הספירה בעם ישראל נותנת מקום לפרט - מקום של חיבה, של משמעות ושל תפקיד. אנחנו נכנסים אל חומש במדבר שנקרא גם חומש הפקודים. "פקודים" הם אלו שסופרים אותם, אך גם אלה שיש להם תפקיד – שמקבלים פקודות ומצוות.
חומש הפקודים מסדר את עם ישראל בתחילתו בסדר הדגלים. רש"י אומר בתחילת הפרשה: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותן כל שעה". והאבן עזרא מזכיר בתחילת הפרשה תכלית מעשית לספירה: הספירה היא הכנה לקראת סידור הדגלים מסביב למשכן. עם ישראל בנוי באופן זה – לכל אחד יש מקום בתוך השבט שלו, בתוך הדגל שלו, מסביב למשכן.
אבל לפעמים אנשים רואים סתירה בעניין הזה ואומרים: 'אם כל המטרה היא לסדר את כולם, אז כולם הם בעצם מספרים? לתת לאנשים מספרים במקום לקרוא להם בשמות – עוקר את המשמעות שלהם!'. אבל בשפה המדוברת שלנו יש גם ביטוי הפוך: כשאתה אומר שאתה לא "סופר" מישהו, זה אומר שאתה לא נותן לו משמעות ולא אכפת לך מהדעה שלו. כלומר, לספור זה כן לתת משמעות.
זו בדיוק המורכבות בעם ישראל. כאשר אנו רואים את המספר בתחילת הפרשה, ואחר כך את סידור הדגלים, היה מקום לחשוב שכל המספר משרת רק את סידור הדגלים. אך בפסוק כתוב: "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" - לכל אחד יש שם, משפחה ושבט. כל אחד חונה באיזה דגל, וכל זה יחד מתחבר לאומה אחת שלמה. מבט זה הוא מבט שבו הספירה היא חיבה – סופרים מישהו ונותנים לו משמעות, נותנים לו תפקיד. אתה שייך למשפחה מסוימת, לשבט מסוים, לדגל מסוים - אתה יכול להיות שייך לשבט דן המאסף לכל המחנות, אתה יכול להיות שייך לשבט יהודה שהולך ראשון, ואתה יכול להיות שייך לשבט לוי שחונה במעגל הפנימי.
את ההבנה הזאת שהספירה נותנת משמעות, אנחנו רואים גם בספירת העומר: כל יום שבו אנו מתקדמים אל חג השבועות, אנחנו סופרים אותו ונותנים לו מקום. אנו לא סופרים ספירה לאחור, מתי נגיע לשבועות, אלא אנחנו סופרים ספירה עולה כדי לתת משמעות לכל יום ויום. לכן תמיד פרשת במדבר נקראת לפני חג השבועות, וסימן לזה נמצא בשולחן ערוך בסימן תכ"ח: "מנו ועצרו" - סופרים את העם, ואז אפשר להיכנס אל עצרת, חג השבועות. העצרת של האומה בכללה בנויה על כך שאנחנו סופרים כל אחד ואחד. אנו נותנים לו את המקום שלו ומבינים את התפקיד שלו באומה בכללה. מתוך כך אנו ניגשים אל העצרת שבה כל העם עומד כאיש אחד אל מול הקב"ה.
בימים אלו אנחנו סופרים את הימים של המלחמה ואת הימים של השבי. אנחנו סופרים את הבנים שלנו – אלו שעדיין לא מצאנו אותם, אלו שעדיין לא חזרו. אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא כל יום ויום שישיב אותם. הספירה שאנחנו סופרים את הבנים שחסרים לנו היא מתוך החיבה שלהם, מתוך המשמעות שלהם בתוך המשפחה, בתוך השבט, בתוך האומה בכללה. אנחנו מתפללים שהקב"ה יעזור לנו להישאר במבט האחדותי שמצד אחד סופר כל אחד ואחד, ונותן מקום לכל שם, לכל משפחה ולכל שבט – ומצד שני שנוכל בד בבד להביט במבט האחדותי שמחבר את האומה בכללה למהלך אחד גדול ועצום של עם ישראל שחונה מסביב למשכן.