השאלה הגורלית היא מה עדיף: לעצור ולקבל חטופים או להילחם. מאז ומעולם עמדה שאלה זו לפני מנהיגינו, עוד מימי אברהם אבינו.
ההתלבטות קשה. שכן, למה להילחם בלי לדעת מה יהיה עם החטופים ומה תהיינה תוצאות הלחימה, אם אפשר להשיג שקט וחטופים גם בלי להילחם ?
אני אראה לכם שכאשר נלחמו ישראל – גברה ידם, וכשוויתרו – חלשה ידם. למה ? כי בניגוד לכל העולם, מלחמות ישראל מאז ומעולם אינן רק הורדת ידיים, בבחינת החזק מנצח. המלחמות שלנו הן מלחמות ה', וכדי לנצח בהן נדרשת מסירות נפש, לפעמים גם קצת כוח, אבל תמיד תמיד מסירות נפש.
א. אברהם, יצא עם חניכיו, ויש אומרים עם חניכו לשחרר את לוט החטוף מידי 4 מעצמות העולם באותה העת. יצא במסירות נפש - והצליח.
ב. קריעת ים סוף – אין כח בעולם שיכול היה לבקוע את הים וגם להביס את המצרים, רק מסירות נפשו של נחשון בן עמינדב.
ג. עמלק – והיה כאשר ירים משה את ידו – וגבר ישראל.
ד. יהושע – עם אוסף של בני ישראל שנולדו במדבר, יצא להילחם במלכי כנען החזקים. מה שלחם – כבש, מה שלא לחם – זאת הארץ הנשארת (בשליטת הגויים).
ה. שמשון – בניגוד לבני דורו היהודים, שדרשו את הפסקת המלחמה בפלישתים, ואף הסגירו את שמשון לידיהם – שמשון לחם בהם במסירות נפש, ואף שילם על כך בחייו – אבל ניצח. גם הוא, כמו אחיו היהודים, ידע שאין סיכוי לאדם אחד להביס קבוצה כל כך גדולה. אבל מסירות הנפש בערה בו עד צאת נשמתו, והיא זו שהצליחה בעדו.
ו. דוד והארי – בקלות יכול היה לוותר על כבש או שתיים בעדר, למה לקחת סיכון ? וההמשך ידוע: הארי מת, לדוד ולכבשים שלום.
ז. דוד וגלית – בשעה שכל ישראל פחדו להיכנס למערכה, בשיתוף עם פחדו של המנהיג שאול המלך, דוד דוקא בחר כן להתעמת עם גלית. ריאלית – לא היה לו שום סיכוי, אבל דוד ידע שיש במסירות הנפש כח להפוך את הקערה על פיה.
ח. דוד בצקלג - דוד חוזר למחנה שלו בצקלג, ומה הוא רואה ? וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם *וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ.*
דוד לא מוותר, וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ אחרי העמלקי ששבו את הנשים והילדים.
הוא לא מנהל איתם משא ומתן וגם לא עושה שום עסקה, אלא וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם (36 שעות – מצודות, 12 שעות – מלבי"ם) וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ.
וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק, וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם, הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד.
ט. מרדכי ואסתר – שניהם פועלים במסירות נפש, נגד ההגיון, כדי להציל את עם ישראל. מרדכי, בניגוד לכל שרי המלך, לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה, למרות שבכך הוא מסכן את כל העם: וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים.
ואסתר הולכת אל המלך למרות שכָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית.
לפעמים אנחנו מדגישים יותר את התוצאה – את הנס, ופחות את הסיבה – מסירות נפש. ולא לשכוח, לא צה”ל משחרר את האסורים, וגם לא דוד עושה את המלחמות. רק ה’ הוא מתיר אסורים ובעל מלחמות, ואנחנו עובדים אצלו ומטעמו.
י. המכבים – אין שום הגיון במשפחה אחת, פלוגה אחת או אפילו גדוד אחד שיוצא להילחם במעצמה העולמית, יון. אבל המכבים עשו את זה – והצליחו.
יא. הכרזת המדינה – להכריז על הקמת המדינה, נגד דעת האח הגדול באמריקה, ומול כל צבאות ערב שיוצאים נגדו – גם זו התאבדות. אבל אצל הקב"ה זה כנראה עובד אחרת: אנחנו מוסרים את נפשנו והוא מנצח בעדנו.
יב. אנטבה – לא שיחות, לא עסקה ולא פשרה. רק מסע התאבדות במרחק אלפי קילומטרים, שהדרך ממנו חזרה כלל לא היתה מובטחת, רק מסירות הנפש הזו הצליחה לשחרר את כל החטופים.
יג. שחרור 4 החטופים – ברור לי שבמבצע כזה יש בלי סוף נקודות שבירה שיכלו להרוס את המבצע וההצלחה. אבל כשיש מסירות נפש אז ה' שולח כלי טיס אל הארפיג'י שעומד מול המשאית ומאיים למוטט ברגע את כל המבצע.
מנגד , מראה לנו המלך אחאב איך מוותרים ומפסידים. אחאב היה מלך חזק וגיבור. במלחמותיו מול ארם הוא עומד פעם אחר פעם ומסרב לוותר על הביטחון ואפילו על קדשי ישראל. בכך הוא מרוויח 2 ניצחונות גדולים.
במלחמה השנייה, ברח מלך ארם מהמערכה והתחבא בבית באפק, (הלא היא הכפר אפיק בגולן). משם הוא שלח לאחאב שליחים לעשות שלום תמורת ניגוב חומוס בדמשק "וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק".
ובאמת ”וַיִּכְרָת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ" ובמקום להחזיר לאחאב תודה והערכה, מיקד מלך ארם את המלחמה השלישית באחאב. וזו היתה פקודת המלחמה: ”לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ.” כך היה, אחאב מת במלחמה והעם חזר מובס.
עומדים אנו לפני שעה גורלית. העסקה עכשיו נראית יותר ריאלית מקודמותיה. החולשה עולה מהקפלניסטים אל ראש הממשלה, שאולי אין לו כוח להגיד "No". רק אנחנו יכולים להתחזק ולחזק ולהשמיע בקול גדול את דעתנו, ולהתפלל לבורא עולם שיצילנו. הלוואי.
הכותב הוא מורה ותיק, גר בקריית ארבע חברון