השבוע חווינו אובדן נורא. תלמיד ישיבתנו במעלות, גיבור ישראל, לוחם בסיירת הנח"ל סמל צור אברהם הי"ד, נפל על משמרתו בעזה. זו תקופה נוראה ומלאת צער. צער על אובדן חיים, צער על החטופים הסובלים ייסורי גוף ונפש, על חיים שהשתנו ללא הכר בעקבות פציעות ועל משפחות שמתמודדות עם אובדן בית, קהילה ומקור פרנסה ולא רואות את האור בקצה המנהרה.
אבל מצור שלנו למדנו לחייך. אולי לא סתם לחייך, אלא ממש לצחוק לקושי בפנים, ואם אפשר גם בשובבות מלאה. בכל מצב, כמעט בכל סיטואציה, מה שבלט בצור היה השמחה שלו, שמחה שהעלתה חיוך על פני כולם. שמחה שפעמים הייתה מלאה ברוח שטותניקית, שהופכת את החיים לקלים הרבה יותר. כמעט שאי אפשר היה להיות עצוב או מלא רצינות תהומית בסביבתו. אבל המיוחד שבצור היה הרצינות שבה הוא לקח את הצחוק. ועל התרתי דסתרי הזה, ועד כמה שהוא חשוב בחיינו בכלל ובתקופה הזאת בפרט, אני רוצה להרחיב.
אופטימיות כי הכול לטב עביד
רבותינו לימדו אותנו כי האדם צריך להיות רגיל לומר שכל מה שמתרחש בא רק לצורך טוב: "אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דרבי עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב). העניין הזה חשוב כל כך, עד שבניגוד לעניינים השקפתיים ומוסריים אחרים הוא נפסק ממש בהלכה (שולחן ערוך, אורח חיים רל"ה). הפירוש הפשוט של מימרה זו הוא שגם בסיטואציה בעייתית או רעה מאוד, יש להכיר כי הקב"ה מגלגל את הרע כדי שבסוף הדרך המציאות תשתפר ותתרומם על ידי כך, באופן שיתברר כי מה שנראה היה בתחילה כקריסה או התרסקות רק הוסיף ובנה קומה חדשה (קדושת לוי, לך לך; ספר הברית ח"ב, מאמר ב פ"ה).
לאופן ההסתכלות הזה על המציאות אנו רגילים לקרוא בימינו אופטימיות. האדם האופטימי אינו מתרגש מהקשיים. גם אם יש קושי ומציאות רעה ובעייתית, הוא מכיר מתוך אמונה כי הקב"ה מגלגל את העולם לתיקונו. גם מציאות קשה היא רק אמצע הדרך, כך שבסופו של דבר כל הדברים הבעייתיים ייפתרו, וכל הקשיים יימוגו. הכול בסופו של דבר יתברר כי נעשה לשם תיקון, וממילא הוא רק לטוב.
החבר'ה בישיבה מספרים כי פעם אחת הם פגשו את צור לאחר פעילות צבאית מפרכת. למרות הקושי הגדול, נראה היה כי צור זורח משמחה. על מה? על המנה החמה שהוא אכל אחרי כל הקושי – כרוצה לומר: אתם יודעים איך המנה החמה טעימה אחרי מסע כזה.
מדרגה עליונה יותר מאופטימיות ומהתבוננות חיובית על העתיד היא היכולת לראות את הטוב כבר עכשיו, בהווה. מרן הרב זצ"ל מסביר כי המציאות של הקושי והרע נובעת רק מההתבוננות שלנו: "בעצם אין רע במציאות. והבירור בזה, שכל רע אינו כי אם מה שהוא נגד הרצון, ומה שהוא לגמרי כפי הרצון אינו רע כלל, ואדרבא טוב" (פנקסי הראי"ה חלק ג, טז, לד).
כל מה שנראה רע וקשה בעולם, לא נראה כך אלא רק מפני שהוא מנוגד למה שהאדם רוצה ושואף אליו. מכיוון שהאדם מצפה למציאות חיובית ומחייכת, ממילא כשהוא נתקל בתקלות שנגד רצונו, הוא מגדיר את המציאות כבעייתית ורעה. כאבי שרירים יכולים לנבוע ממחלה, אבל גם יכולים לנבוע מאימון ספורט רציני. הכאבים הם כאבים גם במקרה הראשון וגם בשני. אלא שמכיוון שהראשון מוגדר כמחלה וצרה, הרי שהוא רע, ומאחר שסוג הכאב השני נחשב כסימן לאימון טוב, הרי שהוא רצוי ונחשב לברכה גדולה. מהו ההבדל אם כן? הרצון של האדם.
גם זו לטובה
ההבטה הזאת על המציאות כטובה כבר עכשיו, ולא רק ככזו שמובילה לטוב, היא החילוק שבין דברי רבי עקיבא "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב) לדברי ר' נחום איש גם זו שעל כל דבר שעבר עליו אמר "גם זו לטובה".
"ונראה לי דכל אחד (מהביטויים הללו) הוא עניין בפני עצמו, כי כאן נלמד שיהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב, היינו גם שהיא רעה, רק סופו יהיה לטובה, וזה שאמר לטב. ולכך מברכין על הרעה ברכה מיוחדת, דאם לא כן היה ראוי לברך בזה גם כן הטוב והמטיב... מה שאין כן ממעשה דנחום נלמוד עניין אחר, שהכול תלוי במקבל, שאם מקבל לאותו דבר שאירע לו לטובה, נעשה באמת טובה מיד" (תולדות יעקב יוסף, ויחי אות ג). היכולת להתבונן בטוב שמצוי כבר עכשיו, תלויה בכך שהאדם ימצא בכל מציאות את הנקודה הטובה שבה. כך לימד רבנו הבעל שם טוב (בעש"ט עה"ת, פרשת בלק אות ח), כי כשאדם רוצה להפוך מציאות דינית וקשה לטוב, הוא צריך לחפש ולמצוא את נקודות האור שיש כבר עכשיו במעשה ולהתרכז רק בהן.
לפעמים אין בכוחו של האדם לזהות את הטוב משום שהמציאות מורכבת. לרבי נחמן, האדמו"ר הפלאי מברסלב, יש עצה נפלאה גם לזה: "הכלל, שצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות, להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא ייסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו במילי דשטותא" (ליקוטי מוהר"ן בתרא כד).
לכאורה עצה זו בעייתית. הרי הליצנות מביאה לכל רע: "קשה הליצנות - שתחילתו ייסורין וסופו כליה, שנאמר 'פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי' (ישעיה כח, כב)", (עבודה זרה יח ב). אם כן, איזו טובה יכולה לצמוח ממנה?
כשקשה למצוא טוב במציאות, מלמדנו רבי נחמן, עלינו ליצור מציאות משמחת. להפוך את המציאות הקיימת לקלילה יותר, כזו שתייצר לנו מצב שהופך את המבט הרציני והדרמטי על המציאות למוגזם ולא ריאלי. השטות הרגעית, זו שמסירה את הפנים הכאובות והופכת אותן למחייכות כמעט בעל כורחן, היא מלאת אמונה. אמונה בכך שהקב"ה ברא מציאות על מנת להטיב בה לברואיו (רמח"ל דרך ה' חלק א, פרק ב), ומשכך בהכרח שהיא לטובה, ואין רע יורד מלמעלה (בראשית רבה פרשה נא, פסקה ג). גם אם אינך מוצא את הטוב, זה רק רגעי ומיד יחלוף, אז מה לך להתאנח על העולם הזה?! צחק חביבי, צחק.
בהיכלו של משיח הופכים מר למתוק
אנו נמצאים בתקופה פלאית מחד, ומאידך קשה ולא פשוטה. למעשה, אנו עומדים בפתח היכלו של משיח, בדור האחרון השייך לגאולת ישראל. חז"ל כבר לימדונו בזוהר (הקדמת הזוהר ד, א) כי בהיכלו של משיח נכנסים רק אלו שיודעים להפוך את המציאות המרה למתוקה.
כדי להפוך את המציאות למתוקה, לא די לראות איך בעתיד המציאות הזאת תתהפך לטובה. בדורנו אנו נדרשים ליותר מזה. אנו נתבעים למצוא את הדרך לראות ולחוש את הטוב כבר עכשיו. להתרכז בטוב ולפתח אותו. למצוא בכל נקודת קושי את המבט החיובי. לחשוב טוב ומתוך כך לייצר טוב. השמחה שמתפרצת דווקא מתוך הקושי, היא זו המביאה לגאולה: "כי שמחה הוא עולם החירות, בבחינת 'כי בשמחה תצאו', שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות" (ליקוטי מוהר"ן מהדורא בתרא, סימן י).
הקב"ה מחייך אלינו, תמיד, גם כשעננים מסתירים את השמיים. אנשים פלאיים כמו צור אברהם שלנו הי"ד הם מהסנוניות המבשרות את האביב הישראלי שבוא יבוא עלינו בעזרת צור ישראל וחיוכו.
הכותב הוא ר"מ בישיבת מעלות וראש פרויקט רבנן דאגדתא
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***