דודו סעדה מארח את שמואל ויוסף מאיר יכמן, אביו ואחיו של סמ"ר אפרים יכמן, לוחם בגדוד שקד שבחטיבת גבעתי.
יכמן נפל בט"ו בטבת בקרב בדארג' תופח שבצפון רצועת עזה, בן 21 בנופלו.
אפרים היה הבן השני מתוך שבעת ילדי משפחת יכמן תושבי נווה דניאל. למד בישיבת חורב, היה תלמיד שיעור ד' בישיבת ירוחם. התפתח כל הזמן מבחינה תורנית, עבד תדיר על מידותיו, בנה את עצמו ואת האישיות שלו. המוזיקה הייתה חלק חשוב אצלו, היה מוזיקאי מחונן - ניגן כבר מכיתה א'.
האב שמואל מספר: "אפרים נתן לנו שיעור גדול באמונה ומוסר. הוא הצטיין בבית הספר הכי שאפשר וזה לא בא על חשבון שום דבר אחר. זמנו היה כל כך יקר - למד בכל רגע פנוי, אבל פתח את ליבו בהקשבה לאחרים. היה חשוב לו להיות חבר של כולם. היה קשור לרבנים מהם למד, אלא שהכיר בחייו ואלה שלמד את ספריהם. מצאנו בין כתביו מה שכתב על ישיבות ההסדר: "הסדר" זה כואב. זה לכאורה פשרה, ואת זה אני לא אוהב. עם זמן אינסופי היינו עושים 2.8 (שנתיים ושמונה חודשים) + קבע ארוך. אך הזמן מוגבל והשניות מתקדמות, והתורה חסרה. אוי כמה חסרה לעם ישראל. מרגיש שהגענו לימות המשיח, והחבל מתארך, ויש צורך במשיכה למעלה" - אפרים רצה את שניהם, גם לימוד וגם עשייה. רצה לשלב - אבל רצה את הכל שלם. ה'נמר' שלו היה מלא בספרי קודש, ספרי עיון ומוסר. היה קם כל יום בשש בבוקר ללמוד דף יומי. הוא לא הפסיק ללמוד".
"בתחילת המלחמה בשבת בתוך עזה ישב עם חברו בנמר ושרו שירי סעודה שלישית. הם בחרו להלחין שיר למילים: 'מן המיצר קראתי י-ה'. אפרים לימד את כל החבר'ה את השיר. אחרי 28 יום שהיה בלחימה ברימאל הוא הגיע הביתה ולימד אותנו את השיר. אמא ביקשה שישאיר לנו הקלטה, וחברו מתנאל שלח לנו הקלטה של השיר".
לאחר שיצא מעזה לראשונה והגיע לשלושים של איתן רוזנצוויג הי"ד חברו הטוב, אפרים צולם בבית העלמין מול קברם של חבריו הטובים שנהרגו, ארבעה ימים בלבד לאחר מכן אפרים נהרג ונקבר לצידם. איתן ויקיר ידידיה שנקולבסקי הי"ד, שלושה חברים טובים הקבורים באותה חלקה בגוש עציון.
האח יוסף מספר: "אפרים היה גדול ממני בשש שנים. היה אח שהוא גם חבר טוב, מדריך נערץ שלי. כל החיים הסתכלתי עליו מלמטה, היה בשבילי מודל לחיקוי. כשחזרנו מהאזכרה של איתן הי"ד הוא השאיר בבית את המחברת הירוקה ששימשה מעין יומן עבורו - חציה דברים טכניים וחציה דברים מהלב, ולקח מחברת חדשה, כך כתביו נשארו אצלנו. לא פתחתי אותה. בשבעה הבאתי אותה לחבריי וביקשתי שיעזרו לי לפענח את מה שכתב, היה לי קשה מדי. שם מצאנו את המכתב האחרון שלו: 'אמא, אם זה הגיע אליכם סימן שאני לא איתכם. תהיו חזקים, אוהב אתכם מאוד... עם ישראל - תתעסקו בלהתקדש ואל תהיו עצובים יותר מידי. רצון השם היה מה שהיה. תגרמו לרע להוביל ליותר טוב. תשתדלו להיות אמתיים עם עצמכם, תמצאו בכך שאתם אוהבים ושתורמים מאוד לעולם. תעבדו את ה' מכל הלב, תעזרו אחד לשני. טובים השניים מן האחד'".
האב שמואל אמר כי "אפרים היה שליח מצווה של כולנו. אנחנו מתנחמים ע"י הנצחה וקיום מצוות ומעשים טובים לעילוי נשמתו".
האח יוסף הוסיף: "חשוב לי להמשיך את מה שהוא היה. הקשר בינינו היא בעצם ליישם בדברים שהוא העביר לי. היה לו איזה רעיון לעשות אחרי הצבא: בשלב מסוים בלחימה הם יצאו להפוגה, להתרעננות, והרב י.צ רימון העביר שיעור וסיפר על מיזם האחדות שהוא עובד עליו עכשיו. אפרים ניגש אליו ואמר שרוצה להיות שותף, ושיהיו בקשר אחרי המלחמה, והם החליפו מספרי טלפון".
"הוא שיתף את מתנאל הצמד שלו בנמר על ההתלבטות שעלתה לו - האם ללמוד ולשקוע בלימוד התורה או להקדיש בעשייה למען עם ישראל. וכך כנראה הגיע לנקודה בה הוא רוצה לתרום לעם ישראל - שהיא קשורה גם לתורה וגם לאחדות. ישבנו בליל שבת חלק מהאחים ושוחחנו, והוא שיתף אותנו שהוא רוצה לכתוב ספר בשמירת הלשון שיתאים ברמה לכל העם".
"ניגשתי אליו ואמרתי לו - 'אפרים, ממש אהבתי את מה שדיברת בליל שבת. אני רוצה לעזור לך, יש לי כמה רעיונות אני אשלח לך בהודעה לתוך עזה'. לצערי הוא לא הספיק לקרוא את ההודעה. המשפט האחרון שאמר לי - 'אל תחכה לי, תתחיל, אני כבר אחזור'. הוא רצה ליצור חברה מתוקנת ע"י הבאת ערך של שמירת הלשון לידי ביטוי, ואני אמשיך את רצונו".
"בנוסף, קיבלתי ממנו את הערך לטיולים, את האהבה לארץ ישראל. חודשיים אחרי שנהרג פרצנו שביל לזכרו, עם מצפה לנוף. אני רוצה להמשיך את האור שלו בעולם. יהי זכרו ברוך".