מרסי טייטלבוים, אמו של יקיר ז"ל שנפל בקרבות ברצועת עזה, מספרת בראיון לערוץ 7 על בנה שהתעקש להילחם ברצועת עזה יחד עם חבריו ועל המסר שהיא מבקשת להעביר לעם ישראל ברוחו של בנה.
"יקיר היה ילד מיוחד עם רצון לעשות טוב ואת כל שיוכל בכל שעה ביום. הייתי לו תחושה מאוד חזקה שהוא יכול להילחם יותר. הוא היה בעזה כבר כמה חודשים, ירו לו על הטנק פעמיים RPGובכל זאת הייתה לו הרגשה שיש לו את הכוח והיכולות להיכנס שוב", מתוך תחושה זו, מספרת מרסי, חש בנה אחריות שלא להישאר בבסיס שמאחור אלא "להיכנס שוב".
בכל דרך המשיך יקיר לפעול על מנת שיוכל לשוב ללחימה. הוא פנה לקצינים שפגש בבקשה שיאפשרו לו זאת. רבים אמרו לו שהוא לא יוכל לעשות זאת "עד שהוא מצא את המ"פ שלו שהכיר אותו מתחילת השירות והסכים לקחת אותו לטנק שלו, טנק המ"פ. כך הוא קיבל את מה שהוא רצה. כך היה בכל סיטואציה", מוסיפה מרסי ומציינת את דברי ההספד שנשא בעלה בהלווייתו של יקיר ומהם עולה כי העקשנות הזו הייתה דרכו של עוד קודם לכן.
"בהתחלה יקיר לא התקבל למכינה. הוא נשאר ברשימת המתנה של המכינה בקיבוץ סופה שבעוטף. ביום שבו הוא קיבל תשובה שלילית הוא לקח אוטובוס, הגיע למכינה ודיבר עם המנהל של המכינה. יום אחר כך קיבלו אותו. נראה לי שראו את האופי שלו ואת הרצון שלו. מי לא רוצה ילד כזה במכינה...". את שנת המכינה מגדירה מרסי כ"השנה הכי טובה בחיים שלו".
על האופן שבו התקבלה החלטתו של הבן להיכנס לרצועת עזה למרות הכול, היא מספרת כי "זה היה ממש לא קל. דיברתי אתו וביקשנו ממנו לא להיכנס שוב, אמרנו שעשית כבר מעל ומעבר ואתה לא חייב, אבל ידענו שאלה סתם מילים, כי כשליקיר יש משהו בראש שום דבר לא יעזור".
"הייתה לו רשימה ארוכה של ספרים שהוא רצה לקרוא. אמרנו לו שהוא יוכל לשבת ולקרוא וגם לשרת בבסיס ולעשות דברים משמעותיים, אבל הוא לא הסכים", היא אומרת ומדגישה כי על אף הקושי ועל אף שהמשפחה לא רצתה שיקיר יגיע שוב לעזה, התחושה הממלאת אותם היא גאווה גדולה. "אי אפשר שלא להיות גאה ביקיר", היא אומרת.
"החיוך של יקיר הוא חיוך שמשאיר את כל הפרצוף שלו עם אור, הוא הביא אור לחדר ולכל מקום שאליו הוא נכנס. כולם אוהבים את יקיר. היו לו המון חברים מכל מקום וכל פינה בארץ", מספרת מרסי ומוסיפה ברוח החברות המיוחדת של יקיר כי המסר אותו היא מבקשת להעביר לעם ישראל הוא מסר האחדות.
"אני מרגישה שהפתרון לכל הבעיות של עם ישראל הוא האחדות. צריכה להיות אחדות בין כולם, חילוניים חרדים דתיים, צריך להיות כבוד הדדי והבנה שיש הרבה ישיבות ותלמידי חכמים שלומדים כל היום וזה מה שמחזיק אותנו כעם. זה מאוד חשוב, חשוב באותה רמה של השירות בצה"ל, אבל אנחנו כבר בתקופה אחרת שבה צריך גם להגן פיזית על המדינה שלנו. אני מבקשת מכולם להבין את הסיטואציה ולחשוב מחוץ לקופסא וכמו שיקיר אמר שהדברים הכי קשים הם הדברים הכי טובים, זה נכון. צריך לעשות דברים שהם לא קלים. אנחנו צריכים שינוי. צריכים כבוד זה לזה ולעבוד יחד כי המטרה שלנו היא אותה מטרה, שתהיה לנו מדינה בטוחה לעתיד".