הדאגה לגורלם של אחינו הנתונים בצרה ובשביה בידי חיות הטרף של חמאס בעזה נוגעת עמוק בלב של כולנו. אחת ההצלחות הגדולות של סינוואר ימ"ש היא ליצור פילוג עמוק בחברה הישראלית סביב שאלת החטופים, ובכך להקשות עלינו לנצח במלחמה.
הדילמה קורעת את הלב של כל אחד מאיתנו וקורעת את האומה לגזרים. השאלה המעשית האם להסכים להצעת עסקה כזאת או אחרת, נובעת מהשאלה העקרונית על סדרי עדיפויות במלחמה זו: שחרור החטופים או הכרעת חמאס. המטען הרגשי האדיר מחייב את כולנו להתבטא בזהירות וברגישות דווקא כאשר נדרש להביא עמדה ברורה בנושא כאוב זה.
מצד אחד עומדים דברי הרמב"ם: "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות" (הלכות מתנות עניים ח, י). ועליו מוסיף השולחן ערוך: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים... הווי כאילו שופך דמים" (יורה דעה רנב, ג). בזה אוחזים אלה הדורשים "עסקה בכל מחיר". כנגד זה עומדים דברי חז"ל במשנה: "אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם" (גיטין מה, א). עצם קיומם של מקורות המורים לשני הצדדים מלמדת אותנו שאין מקום להחזיק בשום עמדה קיצונית, לא "בכל מחיר" ולא "בשום פנים ואופן". כל עמדה טוטאלית אינה עולה בקנה אחד עם דרכה של תורה.
כאן ועכשיו, או עתיד בטוח
הדילמה המוסרית היא עקרונית מאוד. על כפות המאזניים מונח גורלם של עשרות מאחינו ואחיותינו, שיש להם שם ויש להם פנים והם נמצאים עתה במצוקה נוראה ובסכנת חיים ברורה. כנגד זה ישנה הערכה, ברמה גבוהה של ודאות, ששחרורם בעסקה כזאת או אחרת יביא להריגתם, ואף לחטיפתם, של רבים אחרים, רבים יותר. רגשות החמלה מופנים אל המצוקה העכשווית והמוחשית, ואילו הסכנה העתידית היא מופשטת. לנפגעים העתידיים אין כעת לא שם ולא פנים, והדאגה לגורלם נוגעת ללב הרבה פחות. התביעה המוסרית כלפיהם באה בעיקר מן השכל, בעוד שתביעתם של הראשונים טעונה במטען רגשי רב עוצמה. דילמה שנייה המונחת על כפות המאזניים היא הדאגה לגורלו הנורא והמוחשי של הפרט, לנוכח ההבנה כי עסקה מסוג זה תפגע בביטחון הלאומי. אולם את הפגיעה הזאת לא ניתן לתאר או לכמת. היא מופשטת עוד יותר. את מה אפוא יש להעדיף, את הפרט או הכלל? המוחשי או האמורפי? המיידי או העתידי?
את התשובות לכך ניתן לחלץ משני הסברים שניתנו בגמרא (גיטין שם) להלכה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן". ההסבר הראשון, שיש שפסקו כמותו להלכה, הוא "משום דוחקא דציבורא". גם פדיון שבויים אינו מצדיק להטיל על הציבור עול כלכלי כבד מנשוא. לדעת החתם סופר (חושן משפט סי' קעז), עוני חמור של ציבור גדול נחשב פיקוח נפש, בשל ההשלכות הקשות שעלולות להיגרם ממנו. הסבר זה נותן עדיפות לציבור על פני היחיד.
ההסבר השני (שכמותו פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך) הוא "משום דלא לגרבו ולייתו טפי" - שלא לתת לחוטפים מוטיבציה לשבות עוד ועוד יהודים. ההסבר הזה נותן עדיפות לסכנה הרחוקה למספר גדול יותר של אנשים על פני הסכנה המיידית לשבויים שלפנינו. תיעוד מצמרר על דילמה כזאת מובא ב'ים של שלמה' (גיטין פרק ד סי' סו), על המהר"ם מרוטנבורג שנתפס על ידי שר גרמני ולא הסכים שיפדו אותו בסכום מופרז. בהסבר לכך נכתב שם שיש להעדיף את השיקול הציבורי הרחב לטווח הארוך: "ובוודאי דעתו היה, שאם יפדו אותו, אם כן יש למיחש שלא יעשו כן כל השרים לתלמיד חכם המופלג שבדור, בעבור רוב הממון, עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם, ותשתכח התורה מישראל..."
המשנה עוסקת בשבי "רגיל", לשם מכירה לעבדות. יש בו סבל נורא ואיום ואף יש בו סכנת חיים, אולם אין מדובר בפיקוח נפש ודאי. ומה הדין במקרה שבו השבויים נמצאים בסכנת חיים מוחשית? ב'פתחי תשובה' (יורה דעה סי' רנב ס"ק ד) מובאת מחלוקת בשאלה זו. טעמו של ה'כנסת יחזקאל', הסובר שגם במצב של פיקוח נפש אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם, הוא ההערכה שברגע שהשובים יקלטו שכך היהודים נוהגים, הם ידאגו ליצור סכנת חיים חמורה עוד יותר לכל יהודים שייחטפו על ידם בעתיד. ה'פתחי תשובה' עצמו אינו מכריע בשאלה חמורה זו. אבל את הדרך להכריע אנו לומדים מדברי הר"ן (לרי"ף גיטין כג, א), שאומר: "דכיוון דלא מיפשטא ואיכא למיחש לתקלה – אין פודין, דשב ואל תעשה שאני".
החוזה הבלתי כתוב
המקורות ההלכתיים עסקו בדילמות נקודתיות של קהילות יהודיות בגלות, ואי אפשר להעתיק אותם כצורתם אל דילמה מורכבת ביותר שעומדת בפני מדינה ריבונית הנתונה במלחמה מתמשכת. אחד המרכיבים של הדילמה שלפנינו הוא החוזה הבלתי כתוב שבין המדינה לאזרחיה. טענה רווחת בפיהם של התומכים בעסקה בכל מחיר היא: "המדינה הפרה את החוזה עם אזרחיה בכך שהפקירה אותם בשמחת תורה, ולכן עליה לשלם כל מחיר כדי לעמוד בחוזה הזה". טיעון זה מבוסס על כך שהמדינה איננה אלא "חברת אחריות גדולה".
לפי התפיסה הזאת, לא אומה מקימה מדינה, אלא אזרחים שרוצים שלטון חזק שידאג בצורה יעילה לביטחונם ולאינטרסים שלהם. מה שמכונן מדינה הוא "אמנה חברתית" בלתי כתובה בין פרטים בודדים. אולם לדעת הרב קוק זצ"ל, המדינה היא יצירה של האומה הישראלית בכללותה (משפט כהן עמ' שלז), ומטרתה היא המימוש של הייעוד הלאומי כעמו של הקב"ה (אורות ישראל ו, ז). המדינה איננה שירות לקוחות לאזרחיה אלא שירות לכוחות של האומה ולמטרת קיומה. לכן, אף שמימוש הערבות ההדדית של כל ישראל זה לזה הוא חלק בלתי נפרד מתחומי האחריות של המדינה, אין לראות בו את חזות הכול.
יתרה מכך, אחריותה של המדינה לחיילים שנפלו בשבי בהיותם בשליחותה אינה מוטלת בספק. על שאלה זו כתב מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל בתקופת מלחמת יום הכיפורים: "שכיוון שאלה יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה אבל מובנת מאליה, שכל טצדקי (מאמצים) שיש בידי המדינה לעשות כדי לפדותם במקרה שייפלו בשבי" (חוות בנימין ח"א ב סי' טז אות ז). בהחלט יש מקום להרחיב את הקביעה הזאת גם כלפי המתיישבים בעוטף עזה.
אולם הגר"ש ישראלי מוסיף כאן התניה חשובה, שהדברים אמורים רק "בגבולות סבירים שאינם פוגעים בביטחונה הכללי" של המדינה. מדינה חייבת לעשות שיקולים ארוכי טווח הנוגעים לביטחון הלאומי כמכלול. אכן חובה על המדינה לשלם מחיר בעד שחרור חייליה שנפלו בשבי האויב, ואף אם יש לכך משמעות ביטחונית. אולם יש הבדל בין פגיעה ביטחונית נקודתית ובין פגיעה שיש לה משמעות אסטרטגית. עסקת שליט, שבה שוחרר יחיא סינוואר ימ"ש, היא דוגמה משכנעת לכך. לכן, עם כל הכאב, אין מקום לבצע עסקה מסוג זה.
הרחבה גדולה יותר של המבט נמצאת במאמר אחר של הגר"ש ישראלי (שם סי' יז), שנכתב בעקבות מבצע יונתן שבו שוחררו החטופים שנלקחו לאנטבה במבצע צבאי תוך סיכון החיילים המשחררים. הרב פסק שם שממשלת ישראל עשתה כדין: "בני הערובה... הם בגדר 'עיירות ישראל' הנתונים במצור, שהחובה להצילם הוא מגדר קידוש השם, והפעולה להצלתם היא בגדר מלחמת מצווה. ובמלחמה כאמור אין אנו מביאים בחשבון כלל את האפשרות של סכנת אובדן נפשות, ושיקולי פיקוח נפש אינם קיימים כלל. על כן, גם אם הייתה קיימת אפשרות לפדותם על ידי שחרור המחבלים... מכל מקום, מאחר שהיה עליהם הדין של מלחמת מצווה מגדר עזרת ישראל מיד צר – החובה והמצווה לצאת עליהם למלחמה... כי כל כניעה לדרישותיהם יש בה משום השפלת כבוד ישראל, וממילא יש בזה גם חילול שם שמיים; ויש להעדיף את הפעולה הצבאית על כל הסיכונים אשר עמה".
שיקולים נוספים
על ממשלת ישראל מוטלת האחריות לקבל את ההחלטה הנכונה מתוך מבט רחב על ביטחונה ומעמדה של המדינה לטווח הארוך. בין השאר יש להביא בחשבון שהחוסן הלאומי מכיל בתוכו מרכיבים רבים, ואחד מהם הוא הלכידות הלאומית. עלינו להכיר בכך שהמצדדים בשחרור יקיריהם לא יסלחו למנהיגי המדינה ולמתנגדיהם על מה שהם תופסים כהפקרת החטופים. ומצד שני, אלה המצדדים בהכרעת החמאס לא יסלחו למי שיגרמו להם להרגיש כי יקיריהם נהרגו לשווא במלחמה זו בשל עסקה מופקרת. מרכיב נוסף בחוסנה של המדינה הוא המורל הלאומי לעומת המורל של האויב, ולתמונת ניצחון מול תמונת תבוסה יש השפעה של ממש על עתידה של המדינה.
מכל זה עולה שלא נכון לשלול על הסף כל סוג של עסקה, גם אם יש לה מחיר ביטחוני מסוים. אולם יותר מכך, לא יהיה נכון להיסחף אחרי רגשות חמלה הנובעים מן הלב היהודי של כולנו, ולהסכים לעסקה "בכל מחיר" שתסכן את ביטחון המדינה בעתיד ותביא לחילול שם שמיים לעיני כל הגויים. ובוודאי שאין להיכנע ללחצים תקשורתיים ופוליטיים. ניסיון מר כבר לימד אותנו שאין לסמוך על אמירות של "מומחים" הטוענים שאפשר לעשות עסקה במחיר גבוה בלי שהדבר יגרום נזק ביטחוני כבד בעתיד. את ה"מומחים" הללו פגשנו בעסקת ג'יבריל, באוסלו, בגירוש מגוש קטיף ובעסקת שליט. וגם הדיוט כמוני נדרש לפקפק בהן ולהתייחס אליהן כאל ספקולציות שאינן מבטאות אלא משאלות לב.
נתפלל בכוונה רבה: "ברך את מדינת ישראל... ופרוש עליה סוכת שלומך. ושלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך".
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מחלקת חברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***