הרבה נכתב בימים אלה על התוהו-ובוהו בצרפת בעקבות הבחירות לפרלמנט, על הנשיא הכושל שלה, על השתלטות המוסלמים על רחובות פאריז, וכמובן על הדו-פרצופיות הצרפתית-מקרונית בנוגע למלחמת עזה וביחס למדינת ישראל.
אה כן, גם על תבוסת נבחרת צרפת בכדורגל וזאת כמה ימים לפני ה-14 ביולי, יום הבסטיליה המפואר שנחוג בשאנז אליזה. ואני נזכר בימים אחרים ביחסי צרפת-ישראל.
זה היה למיטב זכרוני בשנת 1953 או 1954 בשכונת מגוריי, שיכון הוותיקים ברמת-גן שרק הוחל אז באיכלוסו. תמיכת צרפת בישראל הצעירה היתה רבה. לשיאם הגיעו היחסים במלחמת סיני, היא מבצע קדש, באוקטובר 1956. קיבלנו מצרפת סיוע צבאי רב, בראש וראשונה – מטוסי ה"מיסטר" המהוללים. או-אז החליט ראש העיר רמת גן אברהם קריניצי, כי מן הראוי שייקרא בעירנו רחוב על שם העם הצרפתי.
כילד, אני זוכר היטב את הטקס שנערך בכניסה לשיכון ובו נקרא הרחוב הראשי – שדרות העם הצרפתי. קריניצי ועימו השגריר פייר ז'ילבר, דובר העברית, גזרו את הסרט, בטקס שהתקיים ביום סגרירי.
מאז ועד היום בכל פעם שאני יוצא מביתי אל מחוץ לשכונתנו, אני נוסע ב"עם הצרפתי", נזכר בערגה בימים הנפלאים ההם של הפריחה ביחסי שתי המדינות, עד שקמלו תחת נשיאותו של דה-גול. הם לא חזרו עוד להיות כפי שהיו בשנות החמישים הרחוקות.
צרפת של מקרון נכבשת בהדרגה על-ידי האיסלאם, הפכה זירה לאנטישימיות אלימה ומתלהמת, מבריחה את יהודיה. זו לא צרפת שהיכרנו ואהבנו.