קלקולה של הקללה

בפרשתנו, בלק מלך מואב שוכר "מקלל" מקצועי על מנת לקלל את עם ישראל – בלעם. המילה בלק מזכירה את הביטוי בוקה ומבולקה, שפירושו חוסר סדר, כאוס. גם המדרש מזהה קשר זה: "שביקש לבלוק את ישראל" (מדרש אגדה במדבר כב, ב). רצונו של בלק הוא להרוס את הסדר במציאות שעם ישראל מנסה ליצור. בלק עצמו הוא צאצא של מואב, שנולד מגילוי עריות של לוט עם בתו, שיא חוסר הסדר וההפקרות. את יוזמתו של בלק מנסה לממש בלעם, צירוף המילים בלי־עם. אדם שמרוכז בפרטיות שלו ומנותק מההקשר הלאומי הרחב. יש מציאות לאומית וחברתית שעם ישראל מבקש לחדש בעולם, אבל בלעם – בהיותו איש פרטי – רוצה לפרק אותה. המאבק בפרשה הוא בין קללות לברכות; בין מבט פסימי, הרואה את המציאות כמפורקת, ובין הגישה הישראלית האופטימית, הרואה מולה עולם אחדותי ההולך אל הטוב.

בדרכו של בלעם לקלל את עם ישראל, הוא רוכב על אתונו, ושלוש פעמים היא מעכבת אותו. האתון, בהיותה הנקבה של החמור, מבטאת בספרות הסוד את הצדדים החומריים של המציאות. גם אברהם רכב על חמור, וכך מתואר גם המשיח, אך הם יודעים להיות מעל החמור; לעומתם בלעם, לפי חז"ל, ניהל מערכת יחסים שפלה עם אתונו. בלעם לא שלט במציאות החומרית מלמעלה, אלא היה שבוי בתוכה. הוא ניסה לרתום את החומר של העולם הזה למגמותיו השליליות, אך החומר יצא משליטתו. בפעם הראשונה בלעם אינו מבין לאן החומריות מובילה אותו; בפעם השנייה היא לוחצת ומעיקה על רגלו, הצד הנמוך שבו; בפעם השלישית היא נעצרת ותוקעת אותו לחלוטין. זה קורה לאנשים בעלי עין רעה ברגעי משבר, כשהעולם החומרי שהם התבססו עליו פתאום נתקע. הם היו בטוחים שהם שולטים בעולם, שהרי הם המבקרים אותו מלמעלה, ופתאום העולם בורח להם.

לאנשים שהם "בלי עם" ומעוניינים באנרכיה של "בוקה ומבולקה" יש נטייה "לקלל", כלומר למצוא את הצד ה"קל" והנמוך בכל דבר. כינוי נוסף שבלעם מכונה בו בתורה הוא "גבר שתום העין" – גבר או אישה שלהם מבט חלקי ומריר והם מתמקדים כל העת בחסרונות (שאכן) קיימים בעם ישראל. בימינו אנו רואים אנשים שמתעקשים בכל רגע נתון למצוא את השלילה במדינה, בכל פעם מסיבה אחרת. הם "זועמים", רואים את המציאות במבט זעום וקטן. לעיתים הסיבה היא המשפט של ביבי (זוכרים?), לעיתים זו הקורונה, לעיתים זו הרפורמה המשפטית, החרדים, המלחמה, החטופים ועוד פעם ביבי. כעת, משמתברר שהמלחמה מצליחה וטראמפ והכוחות השמרניים עולים בעולם, הם מצאו איום חדש-ישן ש"הם יעזבו את הארץ".

אנרכיסט היינו אגואיסט

אדם חומרני מכיר רק במה שניתן למשש כאן ועכשיו. הפסיכולוגיה שלו מתנגדת לכל חוק שמאלץ אותו להתכופף בפני מה שהוא איננו מסכים לו או חש אותו במיידי, ולכן הוא אגואיסט וחסר דחיית סיפוקים. המושג "אנרכיזם" פירושו מיוונית "היעדר ארכון" (נושא משרה בכירה ביוון העתיקה) – התנגדות עקרונית לסמכות והתמקדות רק בפרט, ובמשמעות עמוקה יותר: חוסר אמונה בסמכות הכללית מכול – אלוקים. ההתניה הנפשית של פורע החוק היא: אני מכבד את חוקי החברה רק אם אני שולט עליה; ואם לא - שהמדינה תיהרס. בוקה ומבולקה. "ברכה" לעומת זאת היא מלשון "להבריך", לחבר ענף של צמח לאדמה על מנת שיכה שורש ויצמיח עץ חדש. במילים אחרות: מבט רחב שמתמקד בטוב ובתמונה הכוללת, ולכן מצמיח דברים טובים.

בלעם מוצא עצמו מברך את עם ישראל: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". חז"ל אומרים שה"צורים" הם האבות והאימהות של האומה. בלעם מזהה את הטוב בשורש של עם ישראל, במקור היסודי שלהם. באופן דומה, כשאנשים מחפשים נקודה של תום ואושר בחייהם, הם מוצאים אותה בילדותם; הילדות שלהם הייתה מאושרת, וזה מעיד שחייהם נובעים ממקור חיובי. עם השנים יש קלקולים, החמצות וסטייה מהמקור, אבל החיים ביסודם הם טובים.

בפעם השנייה ממשיך בלעם את נבואתו: "...הנה ברך לקחתי, וברך ולא אשיבנה... א־ל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו". לא רק בתחילת החיים ישנה ברכה, אלא גם במהלך ההתבגרות. גם המשך ההיסטוריה של עם ישראל, שאליו בלעם מביט כעת, משנה את קללתו לברכה. עם ישראל השתחרר מעבדות, יצא מן המצרים והתקדם. עם כל הכאבים והכישלונות, הרי שבפרספקטיבה רחבה – העולם הולך ומשתפר, המציאות נעשית מוארת יותר ויותר.

בפעם השלישית בלעם ממשיך: "...מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". לפי חז"ל, בלעם ראה כיצד מסודרים אוהליהם של ישראל – פתחיהם אינם מכוונים זה מול זה, משום צניעות. זו דרך נוספת לזהות את הנקודה הפנימית: אפשר להביט על המקור, אפשר להביט על ההיסטוריה ואפשר גם להביט על אורח החיים הישראלי היומיומי. את המבט הזה משקפת הצניעות, ההתכנסות פנימה. לעומת המבט החיצוני, הביקורתי והשכלתני, שעוסק בניתוחים קרים של הקליפה החיצונית במציאות. אדם יכול להתכנס ולהביט באוהל הפרטי שלו, ולראות את כל הטוב שבנה עד היום.

מקבלי ההחלטות הם חלק מאיתנו

אם בקללות עסקינן, כמעט כל הבעת דעה שמתייחסת לתחקירי שבעה באוקטובר מגיעה למסקנה ש"העם נפלא וההנהגה אשמה"; "הלוחמים בשטח גיבורים והמפקדים פחדנים"; "האזרחים פועלים והממשלה נכשלת" וכדומה. מנטרה זו מהודהדת משמאל ומימין של המפה הפוליטית: מהצד השמאלי – שמכוון את האשמה כנגד ההנהגה הנבחרת כדי להפיל אותה; ומהצד הימני – שמכוון את האשמה כלפי ההנהגה הלא־נבחרת של מערכות הצבא והפקידות. בין כה וכה, הקונצנזוס הוא שישנם "הם הרעים" (פוליטיקאים, אלופים, מקבלי החלטות), וישנם "אותנו הטובים" (אזרחים, חיילים ואנשים פשוטים).

ברור שמקבלי החלטות נושאים באחריות אישית, אולם אסור לשכוח שראשית, רוב ההחלטות מתקבלות עקב הלך רוח ציבורי ולא רק מגחמות של מנהיגים (אם נתניהו למשל היה מחליט בשישה באוקטובר לתקוף את עזה, הציבור היה תומך בו?); ושנית, הביקורת כלפי ההנהגה אמורה להיות ללא ייחוס של כוונות זדון. אף אחד לא התכוון פה לרעה, מהסיבה הפשוטה שמקבלי ההחלטות הם חלק מאיתנו. הזדמן לי לשמוע מונולוג מתלהם של נערה מקיבוצי העוטף שהמסר הנדוש בו היה ש"הופקרנו בכוונה" ו"ההנהגה צריכה להיות ראויה לעם הזה"; רק שבהמשך התברר, למרבה המבוכה, שאביה של אותה נערה הוא מפקד בכיר בגזרה; אז מי "הפקיר" אותה בדיוק?

הנרטיב האוטומטי ש"ההנהגה אשמה" – שמאז מלחמת יום כיפור הפך להיות הנרטיב השולט – הוא תפיסת עולם פוסט־מודרנית שמייחסת כוונה רעה לכל מקור סמכות (וכמובן מתחנפת לרוב הקהל שהוא מטבע הדברים אינו בעל סמכות). יתרה מזאת, זו תפיסה שמטפחת עמדה פרטית ולא כללית, היינו אנחנו בעמדת "לקוח" ביחס למדינה שאמורה לרצות אותנו. התפיסה התורנית היא שאנחנו לא לקוחות אלא שותפים במדינה. זהו אגב כלל נכון לביקורת כלפי כל מערכת כלכלית, חינוכית או משפחתית. אנו נבקר ללא משוא פנים את הכשלים של הדרג הפיקודי, הניהולי והממשלתי, אולם מתוך הכרה שכולנו מעוניינים באותו דבר – טובת עם ישראל. ביקורת מתוך ברכה ולא קללה. ייתכן שנגלה אז שביקורת מעין זו גם תהיה יעילה יותר.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***