הופעת הקדושה בעם-ישראל ברמה הפרטית, הקהילתית והלאומית בנויה על גבי המקום של הפרט והחיבור שלו אל השליחות הלאומית הכללית. יסוד זה משתקף היטב בפרשת בלק בפסוק "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". חז"ל דורשים (במסכת סנהדרין קה ע"ב) פסוק זה ביחס לבתי כנסיות ובתי מדרשיות. לכן, פסוק זה הוא הפסוק הראשון שאומרים כל בוקר כשנכנסים לבית הכנסת.
מה ראה בלעם לפני שהוא אמר את הפסוק הזה? לפני שהוא התחיל את ברכתו השלישית, כתוב "וַיַּרְא אֶת-יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו". מה מלמדת המילה "לשבטיו"? על דרך הפשט מדובר על חלוקה לשבטים, וכפי שאומר האבן עזרא: "ראה כל הדגלים". הדגלים מסמלים תכלית ויעד, ואף סדר מוקפד המתאים למחנה צבאי במיטבו. כל שבט נמצא במקום שלו, הלויים חונים במעגל הפנימי, ובאמצע – המשכן שבו ודרכו מופיעה שכינתו של הקדוש ברוך הוא בעם-ישראל. בלעם רואה פה אומה שכולה מוכוונת משימה, צועדת כולה כמו מחנה צבאי, והוא מתרשם מזה. זה על דרך הפשט.
אך חז"ל במסכת בבא בתרא (ס ע"א) דורשים את הפסוק אחרת: "מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה לזה אמר ראויין הללו שתשרה שכינה". בלעם ראה דווקא את הצניעות המתקיימת דרך הפרטיות הניתנת לכל משפחה. פירוש זה מתבסס על כך שהברכה פותחת ב"מה טובו אוהליך", ובאופן פשוט הדבר קשור לאוהלים דווקא, מגוריהם של ישראל באותה תקופה. אכן, ישנה משנה במסכת בבא בתרא (שם) שנפסקה להלכה, שאסור לבנות פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון, כי צריך לתת לכל אחד את הצניעות שלו ואת המקום הפרטי של המשפחה שלו.
אם מחברים את שני הפירושים האלה – את הפירוש הכללי של הדגלים, ואת הפירוש הפרטי של הצניעות – מקבלים איזושהי אומה שרואה את שני הדברים גם יחד. בדרך כלל צריך להתאמץ כדי לחבר שני פירושים באגדה ביחד. אך פה רש"י עושה את זה עבורנו. רש"י אומר: "מה ראה בלעם? ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין. ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה כנגד זה". הוא אפילו לא אומר "דבר אחר", "פירוש שני", "מדרש אגדה" וכדומה, רש"י פשוט כותב ברצף אחד את שתי נקודות המבט האלה של בלעם, כדי לומר ששתי נקודות המבט משלימות זו את זו.
רש"י בעצם מלמד אותנו – עם-ישראל הוא אומה שמצד אחד יודעת להיות מגויסת ומוכוונת למערכה צבאית: כל אחד יודע את תפקידו, כל אחד מבין את החשיבות של אפיקי העשיה והרוח השונים בעם ישראל – לומדי התורה, חיילים ואנשים שעוסקים במלאכה בעולם המעשה - כולם ביחד מתחברים למערכה אחת ומשלימים זה את זה. ומצד שני, כל בית ובית, כל קהילה וקהילה, יש לה מקום.
בית כנסת ובית מדרש, אלו מקומות שאליהם אנשים משכימים ומעריבים להתפלל או לשמוע שיעורי תורה או ללמוד איזו סוגיה בעיון. יתר על כן, אנשים מתאמצים כדי להתפלל וללמוד יחד, כדי ליצור מצב שהתפילה היא קהילתית והיא לא רק פרטית. העניין הזה בנוי על כך שהאדם מבין קודם כל שיש לו מקום כפרט ושהוא כפרט מסוגל להשלים את המניין ובכך להיות חלק מקהילה גדולה יותר. בנוסף, כל פרט מבין שהקהילה הזאת היא חלק ממהלך לאומי אדיר של הופעת שכינה בעם ישראל. על יסודות אלו בנויים בתי כנסת ובתי מדרשות, ולכן דווקא מכוח המבט הפרטי והמבט הלאומי הכללי המשולבים זה בזה עולה וצומח בית המדרש של "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
בימים אלו כל עם ישראל מגויס למלחמה כדי לבסס את זכות הקיום שלנו כאן בארץ ישראל כציבור. בד בבד עלינו לראות כל פרט, לטפל בכל משפחה מפונה, בכל משפחה של חיילים ושל נופלים, ולהתגייס לראות את המעגלים הקרובים שסביבנו. תפילתנו היא שמתוך כך ישרה הקב"ה עלינו את שכינתו בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות שלנו, ומתוך כך נגיע עד להשראת שכינה מלאה בעם ישראל, כמו שאומר רש"י על הפסוק "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – "זה המשכן ובית עולמים".