הדבר הקשה ביותר לאדם הוא לקחת אחריות. אנו רואים שגם הדרג המדיני וגם הדרג הצבאי אינם לוקחים אחריות.
וגם אלו שכביכול לקחו אחריות, הרי מדובר באחריות בעירבון מוגבל, שהרי כיצד יתכן שמפקדים בכירים, שלכאורה קבלו אחריות, לא רק שלא מתפטרים, אלא שממנים אחרים.
ישנו דיון התלמוד הירושלמי מעשי איזה דור חמור יותר האם דור בית ראשון או דור בית שני ובסופו של דיון זה נאמר בירושלמי (יומא א, א) שעד שאנו בוחנים מעשיו של איזה דור חמור יותר, הרי שהדור שלנו מעשיו חמורים יותר שכן כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו מעלה עליו הכתוב כאילו החריבו.
לא בכדי זכה יהודה למלכות בגלל שהודה באחריות.
התלמוד הירושלמי (יומא ח, ה) קובע שאדם שבמקום להציל יהודי שנפל עליו גל בשבת רץ לשאול הרי שהוא לא פחות ולא יותר שופך דמים. האם מי שלא הבין מה יכול לקרות בעקבות הסכמי אוסלו או בעקבות הגירוש מגוש קטיף נכנס בגדר הזה? נשאיר בשאלה.
אחת השאלות שלא נותנות לי מנוח היא השאלה כיצד יתכן שישנם אנשים והם לא מעטים שרוצים עסקה עכשיו. לא חשוב אם נפסיק את המלחמה, לא חשוב אם החמאס יחגוג ניצחון, לא חשוב אם חלק מהחטופים לא יחזרו לעולם. האם אנשים אלו אינם מבינים מה שעתיד לצמוח בעקבות המהלכים הללו?!
לפני שנענה על השאלה נציב שאלה נוספת. האם אחרי מה שקרה בשמחת תורה כל האנשים שהיו בטוחים שניתן להגיע להסכמים עם בני דודנו מבינים עכשיו שבני דודנו הם האויב. התשובה היא שכמובן ישנם אנשים שעברו צד, אולם הרוב נשאר בעמדתו, וישנם רבים שעוד מתחפרים בעמדתם. עמדתו של אדם היא בעצם חלק משמעותי מזהותו, כך שלאדם נורמטיבי, למרות שהדברים ברורים, קשה להודות בטעות כל כך משמעותית. קשה לאדם להודות שהוא חי בטעות.
התלמוד הירושלמי (שקלים ב, ג) קובע שחמשת הסלעים של פדיון הבן הם תיקון למכירת יוסף. לכאורה אם כך, לכאורה, בכורות של יוסף לא נכנסים בגדר הזה, שכן יוסף הוא הקורבן.
התשובה הפשוטה לשאלה זאת היא ערבות ישראל. כל ישראל נמצאים בסירה אחת. אולם הירושלמי גם מנסה ללכת בדרך נוספת ומסביר (פאה א, א) שגם יוסף חטא בכמה חטאים שהיוו סיבה לכך שהאחים מכרו אותו. כמובן שלא ניתן להשוות את חומרת המעשה של יוסף לחומרת המעשה של האחים, אולם אסור להתעלם גם מחומרת המעשה של יוסף.
אם פוקדת צרה את האורגניזם שנקרא עם ישראל, הרי שצריך לדעת שבאופן עקרוני כולנו אשמים. אם נשאל את עצמנו למשל במה הציבור האמוני לא פעל כשורה, הרי שישנם תשובות לשאלה זאת. הציבור האמוני לא הפגין מספיק, לא קידם מנהיגות אמונית בצורה מספקת. נכנע למערכת הפקידות וכד'.
כמובן שלא ניתן להשוות את חומרת המעשים של המחנה האמוני לחומרת המעשים של אלו שהביאו עלינו את הסכמי אוסלו ואת העקירה מגוש קטיף שהם הסיבות המרכזיות למלחמת שמחת תורה, אולם צריך לזכור שכולנו נמצאים באותה סירה.
ומכאן לשאלה הראשונה שלנו איך אנשים לא מבינים להיכן יוביל הסכם עם חמאס שאינו הסכם כניעה טוטאלית של החמאס.
התשובה היא שאנשים אלו בעצם מכים על חטא, הרי כל מה שקרה בשמחת תורה, קרה בגללנו שהרי אנו תמכנו ושמחנו בעסקת שליט הילד של כולנו. נכון הדבר שהציבור האמוני צעק מעל כל בימה שאסור לעשות את העסקה המופקרת הזאת, אולם בסופו של דבר כולנו בסירה אחת והאשמה נופלת על כולנו.
הממשלה שלנו היא ביצעה את הפשע הזה, אולם אלו שממש שמחו על ההסכם באופן טבעי מבינים שהם הסיבה המרכזית לכך שישנה מציאות של חטופים. אף אחד לא רוצה להרגיש אשם בכאלו עוצמות ואז הם מרגישים צורך לא מוסבר לתקן את מה שהם עשו, אפילו שהדבר, בדרך הטבע, אמור להביא לתוצאות חמורות הרבה יותר.
בשורש הדברים מדובר בקבלת אחריות. רק שאת קבלת האחריות צריכים לתעל לאפיקים נכונים.