הייעוד והשליחות שאנו מעבירים אל הדורות הבאים – במיוחד בכל הקשור לאחיזה שלנו כאן בארץ ישראל – נובעים מהמסורת, מהמורשת, מהשליחות שקיבלנו אנחנו מהדורות הקודמים. הרעיון הזה עומד בבסיסו של הדיון על המפתח לחלוקת הארץ, כפי שנראה מיד.

בפרשתנו, פרשת פינחס, הקב"ה מצווה לספור את עם-ישראל פעם נוספת לקראת כניסתו לארץ. מיד לאחר הספירה מצווה הקב"ה את משה: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת". הוראה זו מעוררת דיון בנוגע לאופן חלוקת הנחלה. המילה "לָאֵלֶּה" – פירושה: לאנשים האלה שעומדים להיכנס לארץ. לכאורה, מכך משמע שהמפתח לחלוקת הארץ הוא לפי מספר הנכנסים בפועל. מצד שני, שני פסוקים לאחר מכן כתוב: "לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ", ומשמע שהחלוקה קשורה לאבות. ויותר מזה, ביציאת מצרים, בארבע לשונות של גאולה כתוב בפירוש: "וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שמות ו, ח). כלומר, נתינת הארץ היא "מוֹרָשָׁה" - משהו שעובר בירושה, והיא ניתנת ליוצאי מצרים: "וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם". איך מסתדרים פסוקים אלו יחדיו?

הגמרא במסכת בבא בתרא דף קי"ז מביאה ברייתא שבה שלוש שיטות שונות ביישוב הפסוקים:

דעת רבי יאשיה: "ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ", כמו שראינו בפרשת וארא לעיל: "וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה". הפסוק בפרשתנו "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ" מתייחס רק למה שיקרה בפועל. הנכנסים לארץ יקבלו נחלה בירושה מיוצאי מצרים, שמתו במדבר, והחלוקה תהיה לפי כללי הירושה הרגילים.

דעת רבי שמעון בן אלעזר: "לאלו ולאלו נתחלקה הארץ" יש חלק גם לכל אחד מיוצאי מצרים ("וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'") וגם לכל אחד מבאי הארץ ("לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ"). לכן הארץ לא מתחלקת ל-600,000 יחידות, אלא ל-1,200,000. דור הנכנסים לארץ זוכים בשני חלקים: חלק אחד אישי שלהם, וחלק נוסף שהם יורשים מאבותיהם.

דעת רבי יונתן (שהיא זו שרש"י מביא כאן על הפרשה): "לבאי הארץ נתחלקה הארץ", אבל כדי להסביר את הפסוקים שמהם עולה שיש גם מרכיב של ירושה מיוצאי מצרים, מסביר רבי יונתן שהחלוקה מורכבת יותר. בשלב הראשון, הארץ מתחלקת ליחידות כמספר הנכנסים לארץ, ומשייכים יחידה אחת לכל אחד מבאי הארץ. בשלב השני: כל היחידות של הצאצאים משויכות לאבא או לסבא שהיה מדור יוצאי מצרים. ולבסוף – בשלב השלישי: הנחלות מחולקות לפי כללי הירושה רגילים בין צאצאיו של אותו אב או סב, הנכנסים לארץ. על כך אומרת הברייתא [על השלב השני שבו הנחלות "חוזרות" אל יוצאי מצרים,]: "משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם, שכל נחלות חיים יורשין מתים, וכאן מתים יורשים חיים".

והשאלה מתבקשת: מה ההיגיון באופן חלוקה זה? מדוע נכונה כאן "נחלה משונה" כזו? הרי תיתכן משפחה שיש בה שמונה ילדים ולהם בני דודים עם שני ילדים. לפי שיטת החלוקה הזאת, בסוף כל הנחלות חוזרות אל הסבא והחלוקה בין הצאצאים אינה הוגנת, לכאורה.

בשביל להבין את דעתו אנו צריכים להבין את מהותה של הארץ. ארץ ישראל איננה עניין של רכוש, היא לא "קניין חיצוני לאומה", (כמו שאומר הרב קוק בתחילת הספר "אורות"), אלא הארץ היא שליחות וייעוד, היא המשימה של עם ישראל להוציא מהכוח אל הפועל את התפקיד שלו בעולם: לבנות כאן ממלכת כהנים וגוי קדוש, להיות אור לגויים - "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג).

כשאנו מבינים שארץ ישראל היא שליחות וייעוד, אנו צריכים להבין על מה בנויה השליחות הזאת? מכוח מה אנחנו נכנסים לארץ? הציונות לא התחילה עכשיו כי הגענו לארץ. הציונות מתחילה באברהם אבינו, ביציאת מצרים, במתן תורה, בתורה שבכתב, בתורה שבעל פה, בית ראשון, בית שני, כל הגלויות. מכוח כל זה אנחנו באים עכשיו לארץ, באים מכוחם של אבותינו, ומתוך כך אנחנו זוכים להיכנס לארץ.

לאור זאת, ניתן להסביר את דעת רבי יונתן. כשההבנה שהארץ היא הייעוד והשליחות מחלחלת פנימה, ברור לחלוטין: יש לך חלק שאתה מקבל לקראת הכניסה לארץ, אבל החלק הזה לא מתחיל ממך. האחיזה בארץ מתחילה מאבא שלך, מסבא שלך. החלק הזה מתחיל ממי שיצא ממצרים. מכוחו אתה צועד לארץ כדי להיכנס אליה ולממש את השליחות הגדולה. לכן המפתח הוא לפי באי הארץ, כי רק הם יוכלו לממש את השליחות הזאת, אבל תחילתה של השליחות היא מיוצאי מצרים, כי מכוחם מגיע דור הנכנסים אל השליחות שקיבל מהקב"ה, וירש מאבותיו עם כל מערכת הערכים והתקוות שלאורה צעדו כל השנים.

בתקופה של מלחמה, עם ישראל חושב מחדש. אנו עושים חשבון נפש לאומי: מכוח מה אנחנו כאן? לאן אנחנו חותרים? אל מה אנחנו רוצים להגיע? זה הזמן להתחבר שוב אל המורשת, אל המסורת, אל התורה שמכוחה אנחנו צועדים כאן: תורה שבכתב, תורה שבעל פה. אנו מתחברים שוב לדור יוצאי מצרים ודור הנכנסים לארץ.

כשרואים את התמונה כך, קל יותר להעביר לדורות הבאים את השליחות הגדולה הזאת, את הייעוד, את האתגרים, את המלחמה על הארץ. נעמיק במבט שחלקנו בארץ אינו מתחיל כאן ועכשיו, אלא הוא יונק מכל מה שקיבלנו מאבותינו. ומתוך כך נתפלל להקב"ה שמתוך מתוך כך יקיים בכולנו: "וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".