שני נאומים - בקונגרס ובמדריד

אפילו יריביו ושונאיו הרבים של ראש הממשלה נתניהו נאלצו להודות, שנאומו בקונגרס היה מרשים ביותר, חלקו שבחים לרטוריקה שלו, לשפת הגוף, לאנגלית המשובחת, לכך שכבש את לב חברי הקונגרס, שלא הפסיקו לקום ולהריע לו, לבד מכמה עשרות דמוקרטים וביניהם אחת בשם קמלה האריס, שנעדרו במופגן מהאירוע. ואחרי השבחים לנאום עצמו, למסריו, באו הגידופים, הביקורות, הטענות, הקנטרנות.

נכון, לא היתה בנאום בשורה מעשית לגבי החטופים לבד מהתחייבות להביא לשחרורם במהרה, או לסיום המלחמה, אבל היה לו מסר חשוב אחד שלא הודגש דיו - הידוק הברית עם ארה"ב, במיוחד לקראת תום כהונת הנשיא הידידותי ג'ו ביידן, וחילופי הגברי בבית הלבן. היהיה זה טראמפ או שמא האריס? העיקר שתישמר הברית במיוחד לנוכח האיום הקיומי הגובר על מדינת היהודים.

יש שהשוו את עוצמת נאומו של ראש הממשלה שלנו לאלה של אישי עבר כמו בן- גוריון, בגין, רבין (באותו מעמד) ואפילו לצ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה. בזיכרוני עלה דוקא נאום אחר של מנהיג ישראלי אחר, שלא נחשב לאוראטור גדול. נאומו של ראש הממשלה יצחק שמיר בוועידת השלום במדריד, אוקטובר 1991.

בעוד נתניהו נשא את נאומו (זו פעם רביעית) בקונגרס האמריקני, נאום שרוב הרשתות העולמיות העבירוהו במלואו או בחלקו, שמיר נשא את נאומו בהתכנסות חד פעמית, בבימת העמים, במעמד ראשי המעצמות נותנות החסות לוועידה ושרי החוץ של מדינות ערב, נאום שאף הוא שודר ברחבי תבל.

האנגלית אולי לא היתה רהוטה כזו של יורשו בממשלה, אבל המסרים בהירים וחדים, מסרים של מנהיג יהודי מאמין, הנושא בשם מדינתו והעם היהודי כולו אל אומות העולם ואל העולם הערבי דברים ברורים, נוקבים, דברי אמת.

"הנושא אינו שטח אלא קיומנו" – הכריז בקול עז. "יהא זה מצער אם השיחות יתמקדו, בראש וראשונה, אך ורק בשטח. זו הדרך המהירה לקפאון. מה שנחוצים לנו בראש וראשונה, הם בניית אמון, הסרת סכנת העימות ופיתוח יחסים בתחומים רבים ככל האפשר".

זו לא היתה ועידה בינלאומית כופה – כפי שביקרו יריביו הפוליטיים מבית את הליכתו ("גרירתו") לוועידה. זו היתה פתיחה טקסית למו"מ ישיר, כפי שהוא האמין בו ("רק שיחות ישירות דו-צדדיות יוכלו להביא לשלום"), עם כל אחד מאויבינו.

שמיר ניצל היטב את הבמה הבינלאומית הכה-חשובה הזאת. "אנו מזמינים את שותפינו לתהליך לבוא לישראל לסיבוב השיחות הראשון" – אמר. "מצידנו אנו נכונים לבוא לירדן, ללבנון, לסוריה לאותה מטרה. אין דרך לעשות שלום מאשר לדבר איש בבית רעהו. הימנעות משיחות כאלה היא הכחשת מטרתו של המו"מ. עלינו ללמוד לחיות יחד, עלינו ללמוד לחיות ללא מלחמה, ללא שפיכות דמים. אני מאמין שכל אם רוצה שילדיה ילמדו את אמנות החיים, לא את מדע המלחמה".

הוא שירטט את ברכת השלום, מזרח-תיכון שהוא מרכז ליצירתיות תרבותית, מדעית, רפואית וטכנולוגית, של התקדמות כלכלית גדולה שתשים קץ לאומללות, לרעב, לבורות. גן עדן.

לא היו לשמיר אשליות. הוא לא הפיח אותן גם בנאומו, האשים את מדינות ערב בייזום המלחמות נגדנו, בגרימת סבל לאומה הערבית, לעוני במחנות הפליטים בעזה, ביהודה ובשומרון, בעוד ערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות.

חלק ניכר מנאומו הקדיש לתיאור הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ-ישראל בן 4,000 שנה, הביא כדוגמא להרחבת מעגל השלום את ההסכם עם מצרים. קולו רעם: "אנו קוראים לכם לבטל את הג'יהאד נגד ישראל, אנו קוראים לכם לגנות את אמנת אש"ף, הקוראת לחיסול ישראל, ואנו מפנים קריאה לערבים הפלשתינים: ותרו על האלימות והטרור".

לא היו באולם תשואות וקימות כפי שהיו בבית הנבחרים האמריקני בשבוע שעבר. נהפוך הוא, נאומו נתקל במענים זועפים בעיקר מצידו של שר החוץ הסורי שהגדיר את ראש ממשלת ישראל כ"טרוריסט". אמנם, נפתחו בתום המעמד הטקסי ההיסטורי הזה ניסיונות לקדם שיחות בי-לטרליות, אך הן נסתיימו במבוי סתום.

עם זאת, הוועידה קידמה מצד אחד, את הסכם השלום עם ירדן, ומצד שני, אירעו בעקבותיה אסון אוסלו – כששמיר כבר אינו בשלטון - ומחדל שבעה באוקטובר, עשר שנים ויותר לאחר הסתלקותו.

יש חשיבות לנאומים. בוודאי כמו אלה שנשאו שמיר ונתניהו. חשוב גם לקרוא אותם, להפנים אותם. אולם נאומים אינם חזות הכל. למו"מ נדרשים רצון טוב ולב פתוח לקדם שלום. שמיר איננו איתנו, כדי לראות איך קם עלינו אויב מר כאיראן, הפועל להשמדתנו.

נתניהו, שבתקופת שלטונו נקלעה ישראל לסכנה קיומית ממשית, חייב עתה להוכיח שכוחו לא רק בפיו. משימות כבירות לפניו.