ההכרח שבניו של כל שבט בעם ישראל יוכלו להתחתן עם בנותיהם של כל שאר השבטים הוא מרכיב חשוב באחדות האומה, ובו נחתם ספר במדבר – חומש הפקודים.
הפרשיה האחרונה של ספר במדבר מתארת שבני יוסף ניגשים למשה רבנו ושואלים אותו: 'בפרשת פנחס למדנו שבנות צלפחד יורשות נחלה, אם כך מה יקרה כשהן תינשאנה לאחד מבני השבטים האחרים – הרי במצב זה תסוב הנחלה אל מטה אחר?!'.
למעשה, בני יוסף משתמשים באותן מילים שבהן השתמשו בנות צלפחד. בנות צלפחד אמרו "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ?" (במדבר כז, ד) ובני יוסף אומרים "וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ" (במדבר לו, ג). בני יוסף חוזרים על ביטוי זה שלוש פעמים בצורות שונות.
משה רבנו משיב בדבר ה': "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (במדבר לו, ה-ו). אכן, בנות צלפחד נישאו לבני דודיהן משבט מנשה, כדי לשמור על הנחלה, שהיא לא תיסוב ממטה אחד אל מטה אחר.
חז"ל מדייקים בפסוקים (ב"ב קכא ע"א; תענית ל ע"ב, וכן המפרשים כאן) שציווי זה מתייחד בכך שהינו תקף רק לדור הזה, אך בדורות הבאים יוכלו השבטים להינשא זה לזה. לא זו בלבד, אלא שאחד הטעמים למעמדו של ט"ו באב (המופיע בגמרות דלעיל), הינו שביום הזה הותרו השבטים לבוא זה בזה: עד ט"ו באב חל האיסור, ולאחריו השבטים כבר יכלו להינשא אלה לאלה.
מהלך זה מציף שתי שאלות. ראשית, מדוע ציווי זה לא מופיע במקומו בפרשת פינחס, אלא נדחה עד לסוף ספר במדבר? סביר להניח שבני יוסף הבינו מיד את ההשלכה של קביעת התורה שבנות צלפחד תירשנה את נחלתו! שנית, מדוע לא סייגה התורה בפירוש – שמדובר רק לדור הזה?
נראה שיש להתבונן בדברים מתוך ראיה כוללת על מהותו ותפקידו של ספר במדבר: ספר במדבר עוסק במידה רבה ביחס בין כלל לפרט, בין פרט לשבט, ובין השבט לכלל האומה. האומה כולה המאוחדת מהווה חיבור של כלל השבטים. חיבור זה מוביל את האומה לבנות קומה נוספת: הזרוע הביצועית של דבר השם בעולם.
ספר במדבר עוסק בהיבט נוסף: ארץ ישראל. ארץ ישראל נתחלקה לשבטים, למשפחות ולפרטים, ובכך היא מייצגת את החלק של כל אחד ואחד בעבודת השם, של משפחה ומשפחה ואת החלק של השבט כולו. סיפורן של בנות צלפחד מחדד את המתח בין הצדדים השונים: בין חלקו של היחיד בארץ ובין חלקו של השבט, ומהווה בוחן לערכים האלו זה מול זה. בכך, בקשתם של בני יוסף ותשובת ה' ביד משה מהווה מעין סיכום לכל ספר במדבר. מסיבה זו היה נדרש להמתין עם סיפור המעשה עד לסוף הספר.
מדוע הלכה זו תקפה רק לדור הכניסה לארץ? לשם כך, יש להבין ממה נובעת ההסתייגות שנחלה תיסוב ממטה אל מטה אחר. הספורנו כאן תולה את זה בצורך בכיבוש: אנו רוצים שכל שבט יילחם על הנחלה שלו ויכבוש אותה בלי להשאיר אזורים מסוימים לשבטים אחרים. אם חלק מנחלתו כבר עבר לשבט אחר, הוא עלול להתאמץ פחות בכיבוש השטח הזה. אולם יש רובד עמוק יותר, כפי שמסבירים כל המפרשים האחרים: העניין הוא הגדרת הנחלה של השבט, שבעומק מבררת את זהות השבט הזה כשבט מיוחד שזו שליחותו בעולם. הגדרה זו נדרשת וחשובה מאוד בדור הזה של כיבוש הארץ.
בדורות הבאים אפשר כבר להתחבר, ולהקים בתים שהם משותפים לשבטים השונים. אמנם תוצאת לוואי של התחברות זו היא שתיסוב נחלה ממטה אל מטה, אבל זה חלק מהיותנו עם אחד. תוצאה זו הינה חלק מהתמונה הרחבה של הבנים והבנות של עם ישראל שמקימים בתים לא רק במסגרת השבט.
בדור הכניסה לארץ התורה רצתה להדגיש את חשיבותה של הזהות השבטית. הכרזה מפורשת מראש, שהלכה זו תקפה רק לדור הכניסה לארץ, היתה פוגעת בערך של בירור הזהות השבטית. התורה הותירה רמזים ועקבות, שבעזרתם הלכה זו התגלתה לעין-כל רק אחרי הכיבוש והזיהוי השבטי. לאחר ההשקעה בחיזוק מעמדו של השבט, ניתן להתאחד ולחגוג את ט"ו באב כל שבטי ישראל יחדיו.
עיקרון זה בא לידי ביטוי גם בסיפורו של יפתח הגלעדי. אחיו של יפתח נישלו אותו מהנחלה המשפחתית. המפרשים מסבירים (רד"ק ורלב"ג שופטים יא, א, על פי אחד התרגומים) שאמו הייתה משבט אחר ולכן הם סילקו אותו כי לא רצו שיתערבב איתם. מעשיהם נבעו מהתפיסה שאומרת שהייחודיות השבטית גוברת על אחדות האומה. אבל ההלכה היא לא כך. ההלכה היא שהאומה משמעותית יותר והחיבור שלה גובר על החלוקה לשבטים.
אנחנו בתקופה של מלחמה והסוגיה של חיבור האומה בכללה משמעותית היום יותר מתמיד. בהזדמנות זו חשוב לחדד: החברה הישראלית – הדתית והכללית – קיבלה עליה שהנישואין והגירושין בעם-ישראל ובמדינת-ישראל יהיו על פי דיני התורה כי זה שומר עלינו כעם אחד לדורות הבאים. ככה בנו של כל אחד יוכל להתחתן עם בתו של כל אחד, ללא קשר לשאלה לאיזה מגזר השתייכו הוריהם. אחדות האומה משמעותית לכולנו, וזה מה שמאפשר לנו להישאר עם אחד לדורות הבאים.
אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא ששכינתו תשרה בעם ישראל על הפרט ועל המשפחה, על השבט ועל האומה כולה. ומתוך שריית השכינה הזאת נוכל להתקדם צעד אחר צעד מהמלחמה הזאת אל הניצחון ואל הגאולה השלמה.