תת-אלוף ברק חירם
תת-אלוף ברק חירםצילום: דובר צה"ל

ביום שני השבוע סיים תת־אלוף ברק חירם, אחרי עיכוב ניכר עד פרסום תחקיר בארי, את תפקידו כמפקד אוגדה 99. בחודשים האחרונים משימת האוגדה הייתה החזקת מסדרון נצרים, וטיהור המרחב צפונה ודרומה ממחבלים ומתשתיות טרור.

המשימה הזאת הגיעה אחרי משימות פשיטה רבות ברחבי הרצועה מאז תחילת המלחמה, וכמובן אחרי קרב הטיהור הקשה בבארי בשבעה באוקטובר. חתיכת כהונה בשביל מפקד אוגדה. כנראה הרבה יותר ממה שחווה כל אלוף במטכ"ל הנוכחי כמפקד אוגדה.

בסיומה של תקופה כזאת, בטח כשהיא אינטנסיבית ורוויית קרבות, נהוג בצה"ל לערוך טקס פרדה צנוע למפקד האוגדה. כמה צנוע? בערך חצי שעה מקצה לקצה, בלי יותר מדי מוזמנים, תחת כיפת השמיים, עם תפאורה מאולתרת ובלי להזמין את כלי התקשורת. רק הודעה לקונית של דובר צה"ל. בתקופה האחרונה, רק כדי לסבר את האוזן, נפרדו אוגדות 146 ו־98 ממפקדיהן בטקסים דומים, ובעוד שלוש אוגדות מתמרנות צפויים חילופי מפקדים בשבועות הבאים, ואיש לא שמע על כך. אבל איכשהו, הנאום הקצרצר (שמונה דקות על השעון) של ברק חירם, הגיע לכותרות וזכה למתקפת רעל של ציוצים ומאמרים משמאל.

בחלק הבעייתי־כביכול של נאום הפרדה, זה שעורר את הזעם הקדוש, אמר חירם כך: "הפער שבין ישראל 2023 לישראל 2024 הינו מעל לכל דמיון... עמידתנו האיתנה היא בניגוד מוחלט לתרבות הישראלית שהתפתחה כאן, המבקשת הכול עכשיו – לעשות אקזיט, לממש רווחים רגעיים. חברה המבקשת להיות קלילה ונמרצת, מנותקת ממחויבויות עברה ומעול עתידה ובעיקר מתמסרת אל הרגע, אל ההווה. אויבינו זיהו זאת, והאמינו כי זו תהא שעת הכושר להשמדתנו.

"אירועי השנה האחרונה טלטלו אותנו כמדינה, כחברה וכיחידים. גודל השעה והאירועים ההיסטוריים העוברים עלינו אילצו ועודם מאלצים כל אחד ואחת מאיתנו לברר ולבחור מי הוא, מה הם ערכיו, על מה הוא מוכן להישאר ולהילחם, והיכן הוא בוחר לבנות את ביתו. ואכן, מבעד לעטיפה השטחית של ההנאה וההוללות, עולים וצפים הערכים והאמונות העתיקים, אלו המאחדים את כולנו והופכים אותנו לעם הנצח. זו התחושה הבלתי ניתנת לערעור כי אנחנו משפחה ביולוגית אחת. אנחנו יודעים היסטורית שיש לנו עבר משותף, אנחנו מרגישים בלב שאנו רוצים להמשיך ולכתוב עתיד משותף".

הקורא הפשוט מזהה בדבריו של חירם את הנרטיב הקלאסי שרוב הישראלים נוהגים לצייר כשהם מדברים על ההתמודדות שלנו כחברה עם המלחמה שנכפתה עלינו: חשבנו שזה דור הטיקטוק, חשבנו שישראלים לא בנויים יותר לספוג אבדות או תנאים לא נוחים – ולפתע גילינו דור נחוש ומחושל, שלמען צדקת הדרך מוכן להילחם ולהקריב גם במשך תקופה ארוכה מאוד. אבל לא מעט זאבים מחודדי שיניים ביערות התקשורת שמעו – או רצו לשמוע – משהו אחר.

"ברק חירם שונא את התרבות הישראלית, על האינטלקטואלים והליברלים שבה" – פסקה כותרתו של אחד הטורים הראשיים בעיתון 'הארץ', שעורכיו ידועים בניסוח הכותרות הסולידי שלהם. "לפני שמונה שנים הארץ רעשה וגעשה אחרי נאום 'התהליכים' של סגן הרמטכ"ל אז יאיר גולן... והנה, כמה סמלי, תת־אלוף ברק חירם, המייצג את אותם תהליכים בדיוק, נכנס אתמול לתפקידו כמפקד אוגדת עזה", הבריק טור אחר עם חיבור סימבולי. הקריקטוריסט הוותיק של העיתון צייר בסגנונו המעודן את חירם בתוך טנק כשהוא תוקף את גורדי השחקים של תל אביב, כרפרנס לאירוע הקשה בבית של פסי בבארי. גם מגזין 'טיים אאוט' התל־אביבי זיהה את הנאום כהכרזת מלחמה על תושבי העיר וקבע: "קשה שלא לקרוא את נאום חירם ככתב אישום ברור נגד הישראליות החילונית".

תותח מכוון אל בניין 'הארץ'

האמת היא שכפי שקראתם אותו בעצמכם לפני כמה שורות, את הנאום הזה קל מאוד לקרוא כתעודת הצטיינות לישראליות החילונית, על האינטלקטואלים והליברלים שבה. עובדה היא שלצד חירם שירתו במילואים הרבה מאוד תל־אביבים־ישראלים־חילונים־ליברלים־אינטלקטואלים, ומבעד ל"עטיפה השטחית של הנאה והוללות" שעטתה אותם ואת כולנו בשישה באוקטובר, עלו וצפו "הערכים והאמונות העתיקים המאחדים את כולנו". רק בזכות האמונות האלה, בצדקת הדרך הציונית ובזכות הקיום של העם היהודי, אדם שפוי יעזוב את ביתו ומשפחתו ויסכן את עצמו במשך עשרה חודשים בתנאים לא תנאים.

אז מדוע בחרו אותו קומץ של תקשורתנים לקרוא את הנאום באופן הכי עקום שאפשר? אעיר על כך שתי הערות.

הערה ראשונה: אינני פסיכולוג וראוי להימנע מפסיכולוגיה בגרוש, אך קשה שלא לאבחן כאן תסמינים של מנגנון השלכה. חירם מבקש לשבח את החברה הישראלית על הערכיות שגילתה בשנה האחרונה, והם מתעקשים להיאחז בריקנות ולהיעלב ממנו.

אני יכול להעיד על עצמי, שכששמעתי את התהליך שצייר חירם בנאומו חשתי לא מעט הזדהות. כולנו סירבנו להאמין שלבה אסלאמיסטית גועשת מתחתינו ומאיימת לכלותנו בכל רגע, והעדפנו לתקוע את ראשנו בענייני פרנסה וחופשות. זה לא שהעיסוק בזה או ב"אקזיט" הוא פסול, אלא שהוא לא יכול להיות הערך שעליו מושתתת חברה שנאלצת להילחם על חייה מול אויב אכזר. כל חבר מהפלוגה שלי במילואים יעיד על עצמו, שקודם השבעה באוקטובר צו גיוס לשבועיים היה נדמה לו כסוף העולם, וכיום גם אחרי חצי שנה במצטבר על מדים בשדה הקרב, הוא ומשפחתו נכונים לשוב מתי שייקראו. גם אם יש מי שרחוק בגופו מהחזית ומנסה להתכחש ולדמיין ששדרות רוטשילד הן השאנז אליזה, יבוא טרטור של מנוע כטב"מ ויעיר אותו אל המציאות הישראלית הלוחמת.

החברה הישראלית עברה שינוי תודעתי שרק חשף את ערכיה האמיתיים, כפי שביטא זאת חירם היטב, אך הנמושות שבה רואים בכך איום ונחרדים. מבחינתם, מי שרואה בעין שלילית אנשים שבוחרים לנטוש את המדינה בשעתה הקשה לטובת רילוקיישן, מכריז מלחמה על התרבות החילונית. דא עקא, שהתרבות החילונית במלוא תפארתה התגלתה ומתגלה במוצבים, בבסיסים, במטות המתנדבים, במפקדות ובשדה הקרב. ברק חירם עצמו, למרבה האבסורד, הוא חילוני מבטן ומלידה. קומץ הנרגנים שבחרו להיעלב מדבריו של חירם מעידים רק על עצמם ועל עולם הערכים שמנווט אותם. לשון אחר: את הקריקטורה של בידרמן ב'הארץ' ראוי לתקן, ובמקום מגדל המשרדים של חברת צ'ק פוינט, את תותח הטנק של חירם יש לצייר כשהוא מכוון אל בניין 'הארץ'.

ההערה השנייה חשובה הרבה יותר. לא במקרה הנאום הגנרי של חירם הגיע לחדשות, ולא במקרה הוא הפך למשרוקית כלבים בשביל אנשי תקשורת ופעילים פוליטיים. בשמאל מבינים שאחרי השבעה באוקטובר הזעזוע בצה"ל גדול, ומהווה הזדמנות לשינוי מהותי בזהות המפקדים שלו. אותם מפקדים שעשו הכול כדי להימנע מחיכוך צבאי, שהאמינו ועודם מאמינים ברשות הפלשתינית כגורם ממתן וב"מרקם חיים", ושעמדו עם הידיים בכיסים לנוכח הפירוק השיטתי שביצעו 'אחים לנשק' לכשירות הצה"לית ערב הטבח. הטלטלה היא הזדמנות לשינוי, ובשמאל יעשו הכול כדי למנוע זאת. הם כבר משחקים במגרש הזה מאז השמונה באוקטובר.

כולם מבינים שאין מנוס מהתפטרות בצמרת בהיקף נרחב יחסית בתקופה הקרובה, ומאידך כולם גם מכירים בכך שבדרג תת־האלופים יש מסה רצינית של מפקדים בעלי רוח התקפית הרבה יותר ואוריינטציה פוליטית שמחוברת יותר לרוב העם. שניים מהם – דוד זיני ורומן גופמן – הצליחו להשתחל לדרג האלופים, אם כי בעמדות בעלות השפעה מוגבלת. התסריט המתבקש הוא הידחקות של דרג מפקדי האוגדות שהובילו את המלחמה האחרונה – למשל ברק חירם, דדו בר כליפא, איציק כהן, ישראל שומר ושי קלפר – כלפי מעלה, והתחלה של יצירת שינוי בתפיסות האסטרטגיות של הצבא. בשכבות הבאות של הקצונה יש מסה גדולה אפילו יותר של מפקדים מהסוג הזה. זה בדיוק התסריט שבשמאל רוצים למנוע.

לכן נוקטים שם במדיניות הסיכולים הממוקדים. אם ייתנו מספיק אש לכיוונו של ברק חירם על כל צעד ושעל שיעשה בשנתיים הקרובות בתפקיד, או הוא או הרמטכ"ל שעתיד למנות אותו יישברו ויוותרו על הקידום. אנחנו מכירים את הפרקטיקה הזאת כבר שנים רבות, ושמות הקצינים שסוכלו באופן הזה נכתבו על דפי עיתון זה שוב ושוב, אבל הפעם זה שונה. הפעם זו מלחמת הקיום של ההגמוניה. זה לא עוד וינטר סורר שכדאי לנכש למען שמירת טוהר המחנה, אלא ריכוז של קצינים בעלי תודעה לאומית בריאה מול דרג שסרח ואיבד את הלגיטימציה הציבורית. הסיוע הארטילרי שנדרש הפעם מכיוון התקשורת לטובת הסיכול הוא מסיבי הרבה יותר.

לתגובות: [email protected]