אבלות תשעת הימים היא אבלות שלנו על חורבן הבית המוות והגלות שנגזרו עלינו. אם אנו אבלים, הרי שמשהו צריך לנחם אותנו.
אולם האם רק אנו זקוקים לנחמה? כל מוות וחורבן הוא צער שלנו אך גם צער השכינה ומיעוט כבוד ה' בעולם. לכן חלק מהאבלות היא גם אמירת הקדיש בתפילה ששמו של הקב"ה למרות המוות ימשיך לגדול ולהתקדש בעולם. קל וחומר לחורבן הבית והגלות שבהם "עמו אנוכי בצרה" שגם השכינה בצער על מות בניה וחורבן הבית. גם הקב"ה זקוק לנחמה.
מיד לאחר תשעה באב נתחיל בקריאת הפטרות הנחמה הפותחות במילים "נחמו נחמו עמי" שם נלמד שהקב"ה מנחם אותנו על ידי הבטחה שנחזור לארץ ישראל, נאחז בה נחזור להיות אישה אהובה ונשוב להיקרא בניו של מלך מלכי המלכים. אולם איך מנחמים את השכינה על החורבן?
ברור שכל מעשה טוב, כל לימוד, כל תפילה, כל קיום מצווה, וודאי מצוות הקשורות ישירות בגאולה, מנחמות את הקב"ה. משמחות אותו ונותנות חיזוק להבטחה שהקשר המלא בין הקב"ה לעמו יחודש. אולם בהלכות אבלות יש גם הלכה מסודרת, לבוא לבית האבל ולנחם אותו שם.
הגמרא במסכת ברכות (ג.) מספרת על רבי יוסי שנכנס לחורבה מחורבות ירושלים, ושם הוא פוגש את אליהו הנביא ששואל אותו "אמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות, ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך.
שכינה לא זזה ממקומה, והיא שוכנת באבלותה בחורבות בית המקדש. לכן עליה להר הבית בימים אלו תוך הקפדה על הלכות טהרה ומורא מקדש, בגבולות המותרים, יש בה קיום הלכות אבלות ונחמה לקב"ה שבניו חזרו מבין אומות העולם, והם באים אליו לחורבות ביתו והיכלו.
ישנן סיבות רבות, למה לעלות להר בית ה'. בכל יום יש מצוות "לשכנו תדרשו ובאת שמה". יש מצוות עליה בחגים לעלות ולהראות, יש מצווה לשמוח בבית ה'. יש עליות של הודאה בטוב שנתן ה' לנו למשל בהבאת ביכורים. יש עליה לצורך תפילה "כי ביתי יקרא בית תפילה לכל העמים" ועוד. בכל עליה יש חיזוק של השייכות והשליטה של עם ישראל במקום הקדוש, ניצחון על אויבנו, וחיזוק הצפייה לבניין בית המקדש במהרה בימינו. בכל השנה יש גם נחמה בעליית עם ישראל למקום השכינה.
אולם בימים אלו במיוחד, ובמיוחד בשנה זו בה הצער שלנו וצער השכינה גדלו במיוחד, נכון לתת מקום בלב בזמן העליה להר, לנחמת השכינה. לבוא לשכינה בזמן אבלותה ולומר לה, כפי שאת מנחמת אותנו כך גם אנו רוצים לנחמך, ולהבטיח לך שנחזור ונבנה את ביתך.
לאורך כל השנים ובשנה זו במיוחד, היו הרבה בתי אבלים, שאמרו עליהם, באנו לחזק ולנחם, ויצאנו מחוזקים ומנוחמים. שינויים רבים עברנו בעליות להר הבית בתשעה באב, מהימים שבהם ההר היה סגור לעליית יהודים לחלוטין, דרך הימים שבהם עלינו כשצעקות וגידופים של אויבנו השפלים מלוות אותנו לאורך כל העליה, ועד השנים האחרונות בהם העלייה להר נשלטת בסדר וארגון של המשטרה, ומאות ואלפים מצליחים לעלות ביום אחד. צעדי הגאולה קמעא קמעא , נראים ממש מול עינינו.
על החוויה האישית שלי מהעליה בתשעה באב בשנה שעברה אני יכול לומר "באתי לנחם ויצאתי מנוחם". בתפילה שנזכה ביחד עם עוד אלפי עמך בית ישראל, גם בשנה זו. מתוך מורא מקדש, לעלות להתאבל, להתפלל, לנחם ולהתנחם בהר בית ה', ושנזכה לראות בבנינו במהרה בימינו.
(העליה להר הבית על פי ההלכה דורשת הכנה, ולמידה של ההלכות המיוחדות למקום הקדוש, לכן לעולים בפעם הראשונה מומלץ ליצור קשר עם מכון המקדש/ישיבת הר הבית/או עם רבנים שעולים להר)
הכותב הוא ראש הישיבה התיכונית "אור עתניאל"