ימי "בין המצרים" בכלל ויום תשעה באב בפרט תוקנו כדי להצטער על חורבנות בתי המקדש והצרות שפקדו את עם ישראל מני אז ועד ימינו.
דא עקא, הימים הללו, שנועדו לבכי, עלולים בקלות לגלוש להתבכיינות; קרי לייאוש ולרפיון ידיים (הופקרנו, עברנו שואה שנייה, אנו ברבעון האחרון לקיומה של המדינה וכו'). השנה עברנו אסון נורא אבל לא נכון לקונן עליו כחורבן שלישי. כי הוא לא!
במגילת איכה מופיע פסוק (ג, לט) שמתמצת את מטרתה של המגילה "מה יתאונן אדם חי? גבר על חטאיו!" אדם חי, בניגוד לאדם מת, אמור להתאונן רק על דבר אחד: "על חטאיו!". מטרתו של האבל הוא לקיחת אחריות על החטאים בעבר ותיקון העתיד. עמדה של אמונה ותקווה.
גם בלקיחת אחריות יש עמדה של בכי ועמדה של התבכיינות. המדד הוא פשוט מאד: האם אדם מתעסק באחריותו האישית או עסוק בלהטיל אחריות על האחר ("אתה הראש. אתה אשם").
אין לנו ודאות אם בית המקדש הממשי יבנה בתשעה באב תשפ"ד, אולם יש לנו ודאות בכך שכל תיקון אישי וציבורי, כל דמעה וכל תפילה בונים עוד אבן בבית המקדש בלב שלנו; ומכל האבנים הללו יבנה המקדש.
צום מתקן. צום מנחם. הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.