תשעה באב מאחורינו, ועימו כנסי ועצרות "אהבת חינם" ו"אחדות". קשה היה לפספס שהכנסים הללו הכילו קהל לא-גדול, דתי ברובו. למה זה קורה?
אחדות היא דבר נפלא; השאלה למה ולמי מכוונים. בדרישה ל"אחדות" קיימת הנחת מוצא שישנה סימטריה בין שני צדדים שקולים שחייבים לוותר אחד לשני. המציאות בישראל 2024 היא שונה.
תשעים אחוזים מהציבור היהודי מגדירים עצמם כמסורתיים ולאומיים, שומרי חוק, ומעוניינים במדינה יהודית ודמוקרטית. ישנם עשרה אחוזים שמעוניינים במדינת כל אזרחיה ומוכנים לשם כך לשבור את כל הכלים, כולל מרי אזרחי.
מטיפי האחדות מפנים את הדרישה למקום הלא נכון. האנשים שצריך לדבר איתם על אחדות הם בעיקר המפגינים בקפלן, והם כאמור לא רוצים לשמוע. ברגע שמסר ה"אחדות" הוא שיש סימטריה בין "שני צדדים שצריכים לוותר", נוצרת תגובת שרשרת: המיעוט הפרוגרסיבי כאמור לא מעונין בכל היוזמות הללו, וממילא המסר שמופנה לקהל שמגיע שרק הוא, הרוב המסורתי והימני, צריך לוותר. מכיוון שרוב העם מסורתי ולאומי הוא קולט את הסאבטקסט ומדיר רגליו מהפגנות "האחדות". זו שרשרת המזון.
דיבורי האחדות צריכים לעבור עדכון גרסה: אחדות סביב הזהות היהודית והלאומית! ליצור חיבור עם המכנה המשותף הרחב, לא עם כולם. במילים אחרות: לומר את האמת שלנו בלי לנסות לרצות את המיעוט הפרוגרסיבי שלעולם לא יתרצה. בצבא בשטח למשל, הלאומיות והמסורתיות מוסכמות, ולכן החיבורים שם פשוטים מאד.
ברגע שהכנסים ישדרו חוסן לאומי ואופטימיות ללא נבואות זעם על "חורבן הבית השלישי" שיתרחש אם יאיר גולן לא יאהב מישהו – תראו שציבור ענק, מסורתי ולאומי, יצטרף; גם אלו שמגדירים עצמם "מרכז". ישנם ערוצי תקשורת מסוימים (רמז: מספר שבע וכפולותיו) שעלו כבר על הסטארט-אפ הזה ועשו אקזיט. כדאי.