התפילה היא – בראש ובראשונה – דרך להתקרב אל הקב"ה. בנוסף התפילה מאפשרת להוציא מהכוח אל הפועל את השאיפות שלנו - השאיפות הפרטיות והשאיפות הכלליות.
לפעמים אנחנו גם זוכים שהבקשה הספציפית שביקשנו מתקיימת בקרבנו, בקרב כלל ישראל, או בקרב הדורות הבאים. אבל קודם כל התפילה מקרבת אותנו לרבש"ע.
הפרשה נפתחת בתפילתו של משה: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (דברים ג, כג). הגמרא במסכת ברכות לומדת: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל. מנלן – ממשה" (ברכות לב ע"א). משה פונה לקדוש ברוך הוא ואומר קודם כל: "השם אלוקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה" , ומשבח את הקב"ה: "אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ". ולאחר מכן מבקש :"אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן". כלומר, השבח קודם לבקשה.
באופן פשוט הקדמת השבח לבקשה נראית כחלק ממערכת הלכות התפילה שקשורות לעמידה לפני מלך. איך אדם עומד לפני מלך? מתלבש בצורה מכובדת, מתרכז בתפילתו, וגם פותח בשבח. אבל הרב קוק מסביר בעין אי"ה שבעומק הדבר טמונה הבנה יסודית במהות התפילה.
כאשר אדם משבח את הקב"ה, קודם כל הוא מזכיר שהקב"ה הוא אינסופי, מוחלט ובלתי ניתן לשינוי. הרי בעצם היומרה לבקש מהקב"ה קיימת בעיה מובנית. כאשר אדם ניגש לבקש מהקדוש ברוך הוא דבר מסוים – פרנסה, רפואה וכדומה. כיצד תפילה משפיעה? האמנם הוא ישכנע את הקב"ה? האמנם, לפני התפילה הקב"ה חשב שאדם צריך להיות חולה, ולאחריה השתכנע שלא? ודאי שלא! הקב"ה מוחלט והוא אינסופי, אנחנו לא משנים בו משהו. אנחנו משתנים במהלך התפילה ובזכותה! אנחנו מתקרבים לקדוש ברוך הוא ואומרים לו: "הקב"ה, החבר הזה חולה, אנחנו רוצים שהוא יהיה בריא, זה חשוב מאוד, הוא יוכל לעשות הרבה דברים בעולם".
אנו מתפללים על הפרנסה, בתפילה שהקב"ה ייתן לנו כלים לממש את השאיפות שלנו בעולם. אנו מתפללים על הילדים ועל חינוכם. על כל אלו אנחנו מתפללים מתוך רצון להוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות שיש בנו. בזכות זאת, אנחנו מתקרבים לקדוש ברוך הוא, ומתרחש אצלנו שינוי, ובעקבות כך העולם כולו נעשה טוב יותר וזכאי לקבל את השפע האלוקי בצורה טובה יותר.
התפילה היא גם חלק מהמערכות הרוחניות שמנהיג הקב"ה בעולם, כמו שאומר רש"י על פי המדרש בפרשת בראשית על הפסוק: "כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אלוקים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ה). לעבוד את האדמה פירושו לפי רש"י להתפלל.
אם עדיין אין אדם שיתפלל, מדוע שירד גשם? במצב תקין אדם מתפלל, לאחר מכן יורד גשם, צומח העשב, אדם אוכל את פירות האדמה, ויש כוחות בעולם. ושוב – האדם מתפלל ושוב יורד גשם. כלומר, התפילה מביעה את הרצונות והשאיפות של אדם בעולם, שאיפה להתקרב אל הקב"ה ולהצדיק את הטוב והשפע שהקב"ה נותן לעולם. בעקבות כך העולם באמת נעשה טוב יותר והאדם יכול לזכות גם במימוש בקשתו.
גם אם בקשתו לא מתממשת, כוחות אחרים בעולם מתמלאים. הברכה שלו, השאיפה שלו והתפילה שלו עשויות להתקיים אצל אנשים אחרים או אולי בדורות הבאים. הרי באמת הפרשה מעוררת קושי: תפילתו של משה לא התקבלה! כיצד נלמד דווקא מתפילה זו כיצד מתפללים? ההסבר הוא שמכח תפילתו של משה עם ישראל לומד איך להתפלל להיכנס לארץ ולחזור אליה..
כאמור, תשובתו של הקב"ה נראית מאכזבת: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". ואף על פי כן, בסופו של דבר אומר הקב"ה: "וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה".
כלומר, יהושע – תלמידו של משה – כן נכנס לארץ. על אף שהבחירה ביהושע הייתה בפרשת פינחס, והברכות ליהושע יהיו בפרשת וילך, ציוויו של יהושע וחיזוקו מופיעים כאן! מדוע? כי זו הבטחה למשה מכוח תפילתו שיהושע יכנס לארץ. כביכול: אומר הקב"ה למשה: 'הנה משה, אתה אמנם לא תיכנס, אבל התלמיד שלך יהושע, הוא יעשה את זה'. רש"י מביא על פי המדרש שזו הבטחה, יהושע יכניס את עם ישראל בכל מקרה. עם ישראל לא ייכנס בלי יהושע.
אנחנו מתפללים לקב"ה יום יום, מבקשים שיעזור לנו להחזיר את החטופים, לנצח במלחמה הזאת. אנחנו מזכירים יום יום לפני הקב"ה שאנחנו הדור של יהושע. מאחורינו 2000 שנות גלות של בכיות שבהם עם-ישראל המשיך את התפילה של משה. בכל אותן שנים עם-ישראל לא נענה, אבל אנחנו אלה שנכנסים לארץ מכוח התפילות האלה.
אנחנו מתפללים לקדוש ברוך הוא שיענה לא רק לתפילות שלנו אלא גם לתפילות של כל הדורות הקודמים. ומכוח הדורות הקודמים האלה ישחרר את החטופים, ירפא את הפצועים, ויביא לעם ישראל את הניצחון שהוא כל כך מתפלל וכל כך זקוק לו בימים האלה שהם ימי נחמה.