1. לאחרונה מתרחשות תמורות משמעותיות בתחום הבידור הגס המבוסס על ערוצי תקשורת (רדיו וטלוויזיה) גדולים.
כך למשל, תחנת רדיו שהתהדרה במשך שנים ברדיו פורץ דרך וגבולות ועסקה בתכנים צורמים בריש גלי - איבדה את כוכב הבידור הותיק שלה שעזב אחרי עשרות שנים במפתיע - אל המתחרים, ללא הסייד קייק המשמעותי שלו, כך שנוצר הפסד כח כפול, לשתי התחנות המתחרות.
בד בבד, תחנת טלוויזיה שהניחה בראש כל חוצות תוכניות בידור גסות - נמצאת במצב לא נעים מבחינת רייטינג מזה תקופה ארוכה. לאחרונה אף ספגה מכות לא נעימות במערכת החדשות שלה כשפנים ותיקות עזבו לערוץ מתחרה חדש. תקראו לזה קארמה, גורל או מהלך שמיימי. זה היינו הך.
מעניין לגלות שהמספרים 13 המסמנים, איפשהו, את הרוח והנשמה - נמצאים הן בתחנת הרדיו הידועה והן בערוץ הטלויזיה. האם זה סימן סימבולי? לא יודע. איני שמח לאיד. זו אינה דרכי. אני רק מתבונן ומספר לכם.
2. קשה להמעיט בעוצמת ההשפעה השלילית של תחנות רדיו וטלוויזיה שהפיצו ללא בושה בידור גס להמונים, צעירים ומבוגרים, רק כי הן יכלו לעשות זאת כמעט באין מפריע. לעומת בידור מבדח ש'אינו גס', יש משקל שלילי רב לבידור מהסוג המוזיל את ערכה של האינטימיות החשובה, הזוגיות והמשפחתיות - לטובת קלות דעת בעייתית, תוך כדי התעלמות מכך שכלי מדיה מעצבים דעת קהל מסוים.
נכון, לא כל קהל. יש מספיק 'קהל' הסולד מבידור גס ומבין את משקלו השלילי על הנשמה. מאידך, לצערנו, ישנם צעירים ואף מבוגרים שטרם השכילו את התובנה הזאת ומתפתים לאתנן הצחוק הנלווה לגסות הרוח.
3. מדובר בקהל ספציפי משתנה. המאפיין המרכזי שלו הוא שקהל כזה 'נתקל' במה שזמין, אוכל את מה שמושך - וחוטף את ההשלכות על הנשמה בלי לדעת את קיומן.
קשה לכמת השפעה שכזאת ובמי היא נוגעת. רק על עצמי ועל סביבתי ידעתי לספר; אישית, כילד, התקשתי לנסוע בהסעה לבית הספר כשהנהג התעקש להקשיב לתוכניות מסוימות שצרמו לי מאוד. לאחר מכן היה זה מורה הנהיגה שהתאהב בייעוץ אינטימי מעל גלי האתר תוך כדי שהוא מורה לי לבצע חניה.
מתישהו נשבר לי להעיר לו על הרדיו ועברתי למורה מקצועי יותר. קראו לו יגאל והוא גאל אותי אל עבר הרישיון הנכסף. בין לבין, מסביבי, ליהגו חברים סקרנים על תוכניות גסות במיוחד שנתקלו בהן מעל גבי האתר ומטבע הדברים הן משכו אותן פנימה. רק אלוקים יודע לאיפה.
הם היו צעירים מאוד שנתקלו במה שנתקלו ולצפות מהם להעביר תחנה כי 'זה לא מתאים' - נשמע מאוד נאיבי. במקביל, בטלויזיה שודרו תכנים קצת פחות בוטים, אך עדיין כאלה שיועדו להמון-העם-כולו והם עשו את מלאכתם 'נאמנה'. משכו חזק, מכרו פרסומות ועצבו תודעה קלילה מאוד לגבי עניינים שהשתיקה הפומבית יפה להם, לשון המעטה.
כמה תלמידים צעירים שנקלעו לסיטואציות השדורים הזאת שחגגה את שלה הושפעו ממנה קשות? רק אלוקים יכול לכמת את גודל השפעת המדיה 'המסורתית' של השנים ההן, טרום האינטרנט.
4. כשדברים משודרים בפומביות הם מקבלים משנה תוקף; המדיום - הוא המסר. חוויית ההאזנה והצפייה בתוכן גס היא אחרת לגמרי ממי שבחר להעכיר את רוחו בלאט מחומר עכור, עמוס במלח גס, העובר מיד ליד. כשאדם צופה\מאזין לפומביות משודרת הוא חווה את הקולקטיביות המאשרת שכך הם פני הדברים הנסתרים. עובדה - זה משודר בלחיצת כפתור לעם כולו. זה לא נישה או סוד שמור ליודעי אי חן.
5. אומרים שהיום הכל נגיש בלחיצת כפתור 'גם ככה'. מאידך, הרווחנו בענק את הפומביות המתוקנת יותר. זה לא סוד שחומרים בידוריים גסים שהיו בעבר מונחים במרכז גלי האתר - נמצאים היום במעמקי הרשת בלבד ונעדרים תחושת קולקטיב. מי שרוצה - ימצא חומר עכור, אך בו זמנית יחוש את תחושת הבושה שבנישה.
עכשיו זה כמעט רשמי מבחינת ההתרחשויות: הרווח המהיר של הגסות - אינו משתלם לטווח הארוך. הבידור הגס נפל. תוכניות גסות המזילות את האינטימיות והזוגיות באופן ישיר מאוד או עקיף כבר לא ממש קיימות בפומבי. עדיין, כל הרוצה ליטול גס - יבוא ויטול באפליקציה. אך ללא קולקטיביות פומבית מאשרת - אפשר לנשום קצת ולקרוא לזה 'בחירה חופשית' ולא 'קהל שבוי'.
הכותב הוא יוצר הסרטים "אבא עם אלוקים", "מדריך למתבונן האמיץ", "רווק עם אלוקים" והספר הקצר "ברגוע".