חיים משגב
חיים משגבצילום: עצמי

היסטוריונים רבים אוהבים להשתעשע, מעת לעת, במשחק שנקרא "מה היה קורה אילו".

למשל, לאחר מלחמת העולם השנייה, רבים שאלו מה היה קורה אילו היטלר לא היה פותח ב"חזית השנייה" מול רוסיה. התשובה לשאלה ההיפותטית הזאת הייתה, בדרך כלל, שכל אירופה הייתה נשארת תחת שלטון נאצי למשך דורות רבים.

מוקדם, עדיין, לעסוק במשחקים מן הסוג הזה אצלנו – ובכל זאת ניסיתי לבחון מה היה קורה ב – 7 באוקטובר אם רמטכ"ל אחר היה עומד בראש צה"ל. כזכור, בני גנץ, אז שר הביטחון, הציע למנות את הרצי הלוי ימים ספורים בלבד לפני הבחירות הכלליות. בבית המשפט העליון התקים "דיון סגור" שבמהלכו טענה "מערכת הביטחון" שאנחנו עומדים בפני אירוע ביטחוני גדול – ולכן חשוב שימונה רמטכ"ל "עכשיו". עד היום איש לא סיפר לציבור מה הוא אותו "אירוע" שבגינו אסור היה להמתין עם המינוי של הרמטכ"ל עד לכינונה של הממשלה החדשה.

מערכת הביטחון פשוט צופפה שורות, כמקובל עליה מאז ומעולם, כדי למנות את אחד מבניה לתפקיד שאין חשוב ממנו במערכת הציבורית. כוחניותה אינה יודעת גבולות.

לא רבים בציבור הכירו, עד לאותו מינוי חפוז, את הלוי. העתירה נגד מינויו נדחתה – וכלנו התגלגלנו אל עבר אירוע שעומד לטלטל אותנו עוד שנים רבות. מאומה לא יכול היה למנוע את הקריסה. שורשי המחדל הצבאי הקולוסאלי קבורים במערכת מקולקלת. לעומד בראשה אין כל חשיבות.

מכאן, שאין כל דרך לקבוע שרמטכ"ל אחר היה מצליח למנוע את הקטסטרופה שנחתה עלינו. האשם, לעניות דעתי, הוא במבנה של הצבא. מזה שנים הוא "צולע" מכישלון לכישלון. חונטה כוחנית, עם אג'נדה פוליטית, שולטות בו. הארוגנטיות של ראשיה לדורותיהם, אין כל דרך לרסנה. גם לאחר שחרורם משירות פעיל הם עושים בחיינו הציבוריים כאוות נפשם.

המונוליטיות שלהם היא אם כל חטאת. כמו בימי אוסלו האומללים או ערב הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון בהובלת אהוד ברק או בעת הנטישה של גוש קטיף וצפון השומרון , שורת המקהלה במערכת הביטחון מוליכה שולל את הציבור .

צר לי לומר, לכל מי שיבקש לבחון בעתיד מה היה קורה "אילו", שהאסון היה בלתי נמנע. כל מי שהיה שם, היה כבול בידי מערכת שטופת אגו. טקס הפרידה מראש אמ"ן היוצא מעיד על עומק הריקבון.

הקונספציה שהובילה אותנו עד הלום לא הולכת לשום מקום. כלום לא יכול היה לשנות את מה שקרה באותה שבת ארורה. ההפגנות. הקריאה לסרבנות. הפוליטיזציה. כל אלה הכניסו את כולנו למעין קוראלס חברתי. אויבינו בוודאי הבחינו בכך.

אין בידי, כמובן, תשובות לשאלות שמטרידות כיום רבים; כגון, כיצד חומקים מן הסוף הידוע מראש לכל מי שצועד בנתיב שבו צועדים פרים אל גורלם.

בעוד שנעם רבות, היסטוריונים יוכלו, אולי, לשים את האצבע על הנקודה שבה יכולנו לנהוג אחרת. הלוואי שזה לא יהיה מאוחר מדיי.