לקבל את הצעת הנשיא

נכנסנו לחודש ספטמבר, גם אלול לפנינו. שלהי קיץ. אדוות של סתיו כבר מורגשות באוויר. פה ושם גם חצבים צצו.

סוף שנה – החגים שלנו בשער: ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות, שמחת תורה, והלב מפרפר... חולפת השנה הקשה ביותר מאז כוננה המדינה. שמחת תורה תשפ"ד שהפכה לשבת השחורה, וסוף הלחימה אינו נראה אופק. שנה של נרצחים, חללים, אלפי פצועים, חטופים, של מפונים, של הרס ישובים. שנת יגון והתשה.

אכן, לא היו ימים קשים לישראל - כמו 11 החודשים שחלפו מאז ה-7 באוקטובר הארור. נכון, מלחמות העבר – לבד ממלחמת העצמאות – לא התמשכו כמלחמה הנוכחית. נלחמנו בהן מול צבאות סדירים של מדינות ערב, לא אירגוני טרור, שאינם כפופים לשום חוק בינלאומי, ברבריים, רוצחים בדם קר. הקזנו דם רב ו-ניצחנו.

ועם זאת, ישראל חזקה היום מאי פעם. הצבא מוכיח זאת. גם שאר זרועות הביטחון. הגם שההכרעה, שתביא לקיצו של החמאס ולשיחרור החטופים, איננה קרובה. היא תגיע.

אנו רגילים שבימי מצוקה, כשאיום קיומי נשקף לכולנו - ולא חסרים היו כאלה ב76 שנות תקומתנו - העם מתאחד. קם להדוף באמצעות לוחמיו את האויב. בהתגייסותו לתמוך בבנים שבחזית, ובשילוב ידיים, מניחים בצד את כל הבעיות האחרות, את חילוקי הדעות. כולם כאחד מגוייסים למען מטרת-העל, הדוחה מסדר-היום כל נושא אחר.

לא כך הדבר בשנה המקוללת, הקשה מני קשות, שתיכלה בקרוב. לצד ההתמודדות הצבאית הלא-פשוטה בכל החזיתות, מתנהלת גם בתוכנו, מלחמה שקורעת אותנו מבפנים, מחלישה את יכולת העמידה שלנו, מעודדת את אויבינו להגביר התגרותם, להמשיך תוקפנותם.

אדם נייטרלי מבחוץ, כי ישקיף על המתרחש בישראל, בוודאי יתמלא תמיהה. בשעה שמשבע חזיתות נשקף למדינה איום קיומי, הישראלים עצמם מתגוששים בינם לבין עצמם. זה מתחיל בתוך הממשלה פנימה. ראש הממשלה נגד שר הביטחון ולהיפך. בן-גביר מבעיר תבערות, דיוני הקבינט מודלפים במגמתיות שקופה, שרים מיותרים מבלים בחו"ל, אירגון המורים מנהל מלחמה נגד משרד החינוך, המשק מושבת, התקשורת ברובה מחלישה את הרוח הלאומית, מתלהמת ושוכחת לעתים מי האויב האמיתי.

משפחות החטופים – ואין לגנותן על כך – מאבדות את הסבלנות, מגבירות את עוצמת מחאתן, ובצדק. אפשר להבין אותן. בוודאי אם כל אזרח יחשוב שהבן שלו נמצא בשבי ממושך עד כדי סכנת חיים. לדאבון הלב, התבשרנו בשבת על רצח שישה מהחטופים באופן השפל ביותר, והדאגה לגורל הנותרים רק גוברת. הטרור הגובר ביו"ש גבה מחיר חייהם של שלושה שוטרים, שנרצחו המארב.

יש אדם אחד שלופת בגרון את כולנו – בני המשפחות הקרועות, עם ישראל כולו, ממשלת ישראל וגם את אמריקה. במקום המסתור שלו, או כשהנבל מחופש לאשה, סינוואר מהתל בכולנו שוב ושוב, רוצח חטופים, מחזיק בחיים ובמתים כקלפי מיקוח. האם ייעתר בסופו של דבר ללכת לעיסקה (איזו מילה אומללה), עם כל הוויתורים שיסחט מאיתנו - ספק.

פסיכופט זה וחבר מרעיו נהנים מעינוי החטופים, מאלפי השאהידים העזתיים, מהתעללותם הנפשית באזרחי ישראל, מהמחלוקת הרעשנית שפער בתוכנו.

ומעל לכל – הנושא הכי "חשוב", ממש "קיומי", "קרדינלי", שהעסיק בסוף השבוע שעבר את דעת הקהל שלנו, כמעט דחה עיסוק בכל נושא אחר – טקס יום השנה לטבח ה7 באוקטובר. כך, עד שהגיעה בבוקר הבשורה הנוראה מכל. רצח ששת החטופים מבליט עוד יותר איך ירדנו מן הפסים בהתעסקות הנלוזה ב"טקס" שהפך לעוד סלע מחלוקת.

ההתעקשות של השרה רגב, הגיבוי שבשתיקה שנותן לה ראש הממשלה, הופכים את המעמד ממרטיט וקדוש – לפארסה עצובה. במקום טקס מאחד, מסתמן אירוע שנוי במחלוקת, מצולם מראש, ספק ממלכתי.

מירי רגב, שממונה על תיק ממשלתי כבד ביותר – משרד התחבורה, המאבק בתאונות דרכים ובפקקים, שהופכים אותנו לעם עצבני יותר, צריכה פחות לנסוע לחו"ל, ולהניח לגורמים אחרים, פנויים יותר, מקובלים יותר, להפיק אירוע זיכרון מכובד, עם צפירה ומעט פירוטכניקה. עליה להבין כי מינוייה – מוצדק או לא מוצדק - לראש הוועדה של הטקס הממלכתי, המצולם, אינו מקובל על רוב הציבור. גם זה הליכודי.

הנשיא הרצוג - הייתי מצפה שקולו יישמע בציבור הרבה יותר בימים אלה - הציע לארח את הטקס הממלכתי בבית הנשיא. זוהי הצעה ראוייה. לא מאוחר להחליט עליה בממשלה. עוד חודש ימים לפנינו. הרי לא יהיו בטקס זיקוקים ומחולות. זה יהיה מעמד של התייחדות בעיקרו, בעוד המלחמה עודנה מתנהלת בחילופי העונות, בעוד בשורת איוב נוחתות עלינו ועל המשפחות האומללות, בזו אחר זו.

אחרי יום ראשון הנורא, עוד ימים לא פשוטים מחכים לנו עד לתום השנה הראשונה של הגדול באסוננו המתמשך, וגם בשנה הבאה. העבירו את שרביט ההפקה לבית הנשיא.