החוקרת ד"ר מיכל אסף-קרמר, מומחית לקבלת החלטות ומחברת הספר 'החלטות קטנות החלטות גדולות', מוצאת דמיון בין הסיטואציה המורכבת בפניה נמצא ראש הממשלה בנימין נתניהו מול חמאס ומערכת הלחצים הבינלאומית לבין המציאות בה מצאה את עצמה גולדה מאיר בנובמבר 73'.
"מדובר בסוף המלחמה, תקופה שבה גולדה ספגה ביקורת ארסית על ההתנהלות שלה במלחמה. היא עמדה לתפיסתי בתושייה ובאומץ מול לחצים אמריקאיים מצריים ורוסיים. היא התעקשה על האינטרסים של ישראל, התעלמה מהאיומים ולא נבהלה גם מעימות עם האמריקאים עד שהביאה להשבתם של שבויים", מתמצתת אסף-קרמר בשיחה עם ערוץ 7 את האירוע אותו היא מפרטת בהמשך הדברים.
לאחר 16 ימי לחימה, ב-22 באוקטובר, בכפוף להחלטת האו"ם אמורה הייתה להיכנס הפסקת אש בין ישראל למצרים, אלא ששוב ושוב דיווחה ישראל על הפרות מצריות של הפסקת האש עד שהוחלט לחדש את המאמץ המלחמתי, כוחות ישראליים התקדמו לעבר העיר סואץ וכיתרו את הארמיה המצרית שבה 30,000 חיילים ו-300 טנקים.
הכיתור נחשב אז לקלף מנצח בידיה של ישראל שגולדה מאיר התעקשה להחזיק בו עד להשבתם של השבויים הישראלים שהוחזקו בידי מצרים. עד אז סירבו המצרים לספק את רשימת השבויים ומצבם, למרות שישראל עשתה זאת ביחד לשבויים המצריים שבידיה.
המצרים דרשו את פתיחת הסגר, אך ישראל הותירה את עשרות אלפי החיילים המצריים ללא מעבר של ציוד, מזון ומים. בשלב זה מתקיימות תכתובות ומגעים של ארה"ב וברית המועצות המבקשות לפתור את הסיטואציה. קיסינג'ר נטל לידיו את המושכות בשלהי כהונת ניקסון, ובין השאר החל להפעיל לחץ מדיני משמעותי על גולדה.
ד"ר אסף-קרמר מספרת על המחקר שלה שבו בחנה ולמדה מתכתובות שנחשפו במלאת ארבעים למלחמה בארכיון הישראלי ובארכיון האמריקאי. לאחר ביקור ראשון במצרים הגיע קיסינג'ר לישראל על מנת לגשש ולזהות את הלכי הרוח ברחוב הישראלי. גולדה בישירות ופתיחות הציבה בפניו את ההתלבטויות וקבעה בפניו כי היא לא תוכל להביט בעיני האמהות והרעיות של אותם שבויים ומשום כך התקבלה החלטת הקבינט שלא לפתוח את הסגר עד להשבת השבויים. קיסינג'ר מצידו אומר לה שבידו מילת כבוד שקיבל מברז'נייב, אם כי הוא לא משוכנע שניתן לסמוך עליה ובאופן גלוי אמר לגולדה כי הוא אמנם לא מייעץ לה, אך הוא סבור שאם הוא היה במקומה הוא לא היה פותח במו"מ עד שהדרישה הישראלית לא הייתה מתבצעת.
לשאלתנו מזכירה אסף-קרמר כי על אף האמירה המגבה הזו של קיסינג'ר הפעילה ארה"ב לחץ אדיר על ישראל, תוך שהממשל האמריקאי יוצר קשר ראשון מסוגו עם מצרים. הממשל ניהל ויכוח על סמל שיהיה בזנבות המטוסים שיישלחו לישראל ועיכב את שיירת המטוסים בעוד חיילי צה"ל המשיכו להיהרג במערכה. ניקסון תקף בחריפות את ישראל לאחר שקיבל מכתב מברז'נייב שבו הוגדרה ישראל כמי שהורסת את השלום העולמי, ניקסון אף קובע שישראל הולכת על סף תהום ובשיחה עם השגריר הישראלי, שמחה דיניץ, הוא מבהיר שאם יתברר שישראל היא שפתחה במלחמה ארה"ב תצטרך להכריז על כך ולנקוט צעדים בהתאם.
מול הלחצים הללו קבעה גולדה עיקרון לפיו אף שיירה לא תעבור את הכיתור הישראלי בדרך לארמיה הנצורה. האמירה הנחושה הזו הובילה לשיחות לחץ משמעותיות. ניקסון הודיע שאם ישראל לא תאפשר שיירות לארמיה הנצורה ארה,ב לא תעמוד לצידה. גולדה שאלה אם זו תהיה עמדתו גם אם ברית המועצות תיכנס לתמונת המערכה וניקסון ענה בחיוב. בתום שלושה ימים הסכימה גולדה לאספקת מזון ומים, ומכאן הלכו הצעדים והתגמשו עד שיחות ה-101 שהובילו לשחרור השבויים הישראלים.
ד"ר אסף-קרמר מציינת כי למהלכים שהובילו את גולדה להצלחת המו"מ היו מספר פרמטרים שיש לקחת בחשבון. ראשית העובדה שהמו"מ האמיתי התחיל אחרי השגת קלף מנצח של כיתור הארמיה השלישית. הנתון השני הוא היחס בין המעצמות.
"מנהיג שמקבל החלטות צריך לזכור את המורכבות הרבה והשליחות, אפילו האלוקית, שלו בתפקידו, יחד עם הלחצים שהולכים וגוברים באינטנסיביות ובישירות כשכל כללי המשחק הולכים ומופרים מבחינת הנימוס הדיפלומטי מדיני, לזכור את השליחות הגדולה החשובה של קיום מדינה דמוקרטית יהודית בארץ ישראל. לאמריקאים תמיד יהיו האינטרסים שלהם גם מול מדינות אחרות ואנחנו צריכים לעמוד איתן מולם. צריך לדעת מתי לא לחייך ולא להנהן".
הנתון השלישי הוא ההתמודדות מול לחצים מבית. "זה בלתי נתפס בהיבט האנושי", היא אומרת בהתייחס למציאות בה נתון כעת בנימין נתניהו, "איך ראש ממשלה עומד בלחץ שכזה. אני לא מאמינה שאדם אחר שהיה עומד במשבצת הזה יכול היה לעשות טוב יותר".
מעל כל אלה, ומעל התחושה שאולי ניתן ונכון להשוות בין המציאות בה הייתה גולדה לבין המציאות בה נמצא נתניהו, מזכירה אסף-קרמר כי רק בפני מי שנמצא בראש הפירמידה נמצאים כל הנתונים, מארג היחסים והכוחות, הבנת עוצמת הלחצים וההשלכות האזוריות והפנים ישראליות. למעשה, רק הוא באמת יודע מה השיקול הנכון ומתוך כך אמורים להיגזר צעדיו.