לפני קצת יותר ממאה שנה עמד על רגליו הזרם המבורך הקרוי 'ציונות דתית' תחת הנהגתם של גדולי ישראל, החל בחובבי ציון, עובר דרך הענק הראי"ה קוק זצ"ל ובנו הרב צבי יהודה זצ"ל ועד תלמידיהם בפועל או ברוח.
הייתה זו מגמה מבורכת לה נכספנו אלפי שנים, ברצוננו לראות את עמנו קם על רגליו מתרדמתו הגלותית ומחדש ימיו כקדם על תקן הגשמת חזון נביאי ישראל, חזון של רוחניות המפיחה רוח קדוש בעצמות היבשות.
בחסדי שמיים שאין להם אח ורע בתולדות האנושות, חזון זה החל לקרום עור וגידים עם הקמת המדינה, אבל חייבם להודות מאד צולע על יריכו מכשלונו במאבקו מול עולמו המערבי של עשו, ופריקת עול של בן גוריון הכבידה על כאב זה.
אך ב"ה, אט אט, במיוחד בימים קשים אלה של מלחמה פוצעת, ההכרה שאין אנו רק עם ככל העמים, אלא עם ה', החדור אמונה ומסירות נפש עילאית, ההכרה במהותנו שבה אל רבים ומתחילה להחיות בחיים רעננים ועליוניים את בני עמנו.
אך דא עקא, לצד תופעות מלבבות אלה, רבים מבין צאצאיהם של הציונות הדתית שכחו את זהותם העמוקה, ומסיבות רבות. הראשונה במעלה היא שבאופן הכרתי או תת הכרתי, הם חשים שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, ודי להם לשמר באופן טכני נטול כל נשמת רוח חיים אי אלו סעיפים שבשו"ע ובזה הם ממשיכים את הגשמת אבותיהם המייסדים, ומתוך כך, גם כשהם לא שכחו ללמוד תורה, גם הוא הופך לאיזה מין עיסוק תרבותי אינטלקטואלי אך נטול כל קודש. התוצאה הנוראה ממהלך זה היא שכל איש סגל, כל רופא, כל איש צבא ועוד, מכובד בעיניהם יותר מתלמיד חכם, כי מהרגע שאין עיסוק רוחני טהור, די במאגר מידע כדי לרכוש השכלה תורנית ולחוש שממלאים חובותינו הרוחניות, ללא כל צורך ברב.
ואז, כל זאטוט שלמד שנתיים או שלוש בישיבה מרשה לעצמו לשפוט ברותחים תלמידי חכמים שברוחם ובחינוכם מחיים את העם כולו. כך קרה לעקיבא נוביק, בחור כבן-30 שהרשה לעצמו להכפיש שמו של ת"ח כרב מיכה הלוי, רמס בדבריו את כל ערכי התורה ועבר על שרשרת איסורי תורה חמורים, החל מהלבנת פנים – ולא רק ברבים אלא בפני כל האומה – האשים אותו בתאוות כבוד, באמירת שקרים – תוך הפגנת אי הכרת משמעותם של מילים, שהרי אם יש להאשים את הרב הלוי בכלל במשהו, אין זה בשקרים, אלא באי עמידה בדבורו – עבר על איסור הונאה דברים, על איסור תוכחה שיש בה משום נשיאת חטא, על 'והדרת פני זקן', שהרי אין זקן אלא מי שקנה תורה מבלעדי הגיל, ומעל הכל שכח שהוא גוזר על עצמו דין של 'אפיקורוס' כדינו של כל מבזה תלמיד חכם כמפורש בסנהדרין (צט:)! ואני כראש ישיבה שואל את עצמי: מה הוא עשה בישיבה? מה הוא למד שם? מה עם תיקון המידות?
ואם לפחות היה הרב מיכה הלוי מתגלה כעבריין חמור או כפוגע באחד מערכי האומה, ולכן היה בהתנהגותו משום חילול ה', ונגד זה היה יוצא חוצץ, היינו יכולים לקבל את ביקורתו. אבל עתה שזמן רב אחרי החלטת וועד הרבנים והתחייבותו הוא הפר אותה, לא היה מקום לדון אותו אולי לכף זכות? והאם היה מקום להשפיל אותו מבלי לבחון שמא סיבות – המוכרות לי - ושכמובן כרב אהיה האחרון לגלותן לעיתונאי, סיבות ששינו מן הקצה אל הקצה את המצב ששרר בשעת החלטת וועד הרבנים כלפי הרב כהנא שליט"א, ומבלי אפילו לתת הזדמנות לרב להסביר את החלטתו, איזה מין ההנהגות חסרת כל הגינות, כל ישרות, כל כבוד, וכל שכן כל יראת שמיים!! בדורנו מצד אנשי תקשורת אין אנו כבר מופתעים משום דבר, אבל האם מקרים כאלה הינם יצירות מופת של הציונות הדתית בדורנו שעלנו להתפאר בהן?!
יש לשער שבדורנו, בו חלקים מסוימים של העם חולים ערכית באופן אנוש, ייאמר שסיבת כתיבתי נעוצה בהעדפתי את בחירתו של הרב הלוי שליט"א. אבל אוי לאלו שיעלו בדעתם רעיונות המנותקים מן המציאות כאלה, שהם סך הכל הפגנת עם הארצות כי מניעיו של רב זרים להם לחלוטין, ויש בגישה משום בורות פסיכולוגית, שהרי לא זו בלבד שאני מכבד ומוקיר שלושת החכמים הנוגעים בדבר, הרב איגרא שליט"א, הרב מיכה הלוי שליט"א והרב כהנא שליט"א, אלא אני אף מיודד עם שלושתם יחדיו, ואשמח על כל אחד מהם אם וכאשר ייבחר.
לכן דבריי פה, באו רק כדרישת יחס של כבוד מינימלי כלפי הרב הלוי וגם כלפי כל תלמיד חכם, דבר שרבים בציבורנו שכחו שהוא דין תורה, ואף מן החמורים ביותר. ובימי תשובה אלה, ראוי לעקיבא נוביק לחזור בו ולהתנצל מיד לפחות מעט כפי שנהג יהודה יפרח, שגם הוא קפץ בתחילה לרכבת ההשמצה עד שחזר בו, ורצוי שעקיבא נוביק לא יהיה כרבי עקיבא לפני הכרתו את התורה, אלא כמותו אחרי הכרתו את התורה, וכך לא תהיה הציונות הדתית מפורקת ומעורטלת ממגמותיה הנשגבות.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר חיפה