שלושים להירצחו של יהונתן דויטש הי"ד בפיגוע הרצחני בבקעת הירדן, ובאולפן ערוץ 7 מתארחים שניים מחבריו, יהודה אליצור ויאיר אמסלם, לשיחה על האדם המיוחד שהיה.
רוח השמחה והאופטימיות שקרנו מיהונתן חוזרים בסיפורים שהולכים ונאספים מאז יום הרצח, מספר יאיר. האופטימיות הזו לא נגעה רק לחייו האישיים והפרטיים, אלא גם לנקודת מבטו על החיים והמציאות כולה בהיבט הלאומי. "הוא דחף לאחדות וחיבור, למסירות לעם, לחברים ולמשפחה, ואלה נקודות שחווינו גם במציאות שלנו כחברים".
ולצד הראיה הרצינית את החיים ואת הכלל היה יהונתן בחור ש"מאוד אהב לצחוק, גם שטויות וגם תחרויות ששילבו עשייה והרבה צחוקים", אומר יהודה. "השילוב הזה היה היופי המיוחד של לעשות שטויות לצד קריאה לאחדות בעם ותרומה בצבא, ולהגיע שם למקום הכי רחוק, שילוב מיוחד של איש מלא חיים ומצד שני מאוד חושב קדימה ופרקטי".
ובתקופת הלחימה בעזה נשמר הקשר בין החברים. "בהתחלה עבר קצת זמן עד שהצלחנו לדבר. הפעם הראשונה הייתה אחרי חודש בתוך המלחמה. זה היה בהתכתבות", מספר יאיר. "הוא עשה הרבה תפקידים מגוונים לאורך המלחמה. הייעוד של הצוות שלו במגלן היה גם בחוץ וגם בפנים לאורך כל הרצועה".
"בהתחלה הוא עשה תפקידים בחוץ. הייתה לצוות שלו משימה מחוץ לרצועה, מה שהצטייר אז, בימי תחילת המלחמה, כ"פחות יפה. דיברנו על זה ובנקודה הזו אפשר היה לראות את רוח השליחות והדבקות במשימה. הוא אמר שאולי זה נראה פחות טוב ויש מי מהחבר'ה שיכולים להתבאס מזה, אבל אני מבין כמה זה חשוב. אני עף על זה. הוא לא ראה רק את ה"וו'אסאח" של להיכנס פנימה אלא אם צריך תמיכה של הצוות מבחוץ, זה בסדר ועוד ייצא להם להיכנס פנימה. הוא הסתכל על מה שצריך והבין שהוא שם כי צריך את זה", אומר יאיר.
יהודה מספר על שיעור א' בישיבה, שלאחריו יהונתן עזב, ובו היה יהונתן עסוק בהתנדבויות ו"בלי שואו. אף אחד לא ידע. היה לו חניך מקיבוץ מירב ולא כחלק מעמותה שמארגנת קייטנות ויש הילה מסויית, אלא באחד על אחד. תוך כדי הוא שילב את הלימוד בישיבה, האמין בשליחות ובעשייה".
שבוע וחצי לפני הרצח הגיע יהונתן עם ארוסתו, אמונה, לראש הישיבה לבקש שיהיה מסדר הקידושין בחתונתם. זה היה גם המפגש האחרון של יאיר ויהודה אתו. "אמרתי ליאיר, איזה זוג חמוד. ההרמוניה שלהם יחד, הם משלימים אחד את השני, צוחקים והכל בפן מאוד תמים", אומר יהודה ויאיר מוסיף שהחברתיות המיוחדת של יהונתן קיבלה פתאום זווית חדשה, זווית זוגית מול ארוסתו, "שמחה הדדית ולפעמים ציניות ביניהם, אבל עם הרבה שמחה ואושר, ובתוך כל זה היו גם החלומות. הוא חלם להקים ישוב שיגשר בין דתיים וחילוניים".
התכנית הייתה להתגורר בעפרה כדי שארוסתו תהיה קרובה להוריה כאשר יזומן למילואים, ובעתיד לעלות להקים ישוב בגליל, "זה היה החלום שלהם. את האירוסים שלהם הם קבעו ביום העצמאות כי הם לא ראו בזה שמחה פרטית. הוא דיבר על זה באירוסין כהקמה של בניין נוסף של עם ישראל, כי חלק מהמלחמה שלנו היא גם לבנות אצלנו ולהקים עוד שמחה".
את ההודעה על הפיגוע הרצחני קיבלו יהודה ויאיר כאשר למדו בחברותה. יאיר יצא לרגע וגילה בתקשורת את הדיווח על הרצח. "זו הייתה סערת רגשות. ניגשתי ליהודה ואמרתי לו שקרה משהו. זה היה קשה, אבל היינו ביחד. לעבור אירוע טראומטי שכזה ביחד זו דרך להתמודדות. אחר כך התכנסנו כל השיעור גם עם ברים שהיו בקשר מעט רחוק יותר יחד עם מי שהוא היה עבורם משמעותי יותר. במשך כל אותו ערב היינו יחד".
המחשבות, מספר יהודה, נדדו לשבר הגדול של אמונה זמן קצר כל כך טרם חתונתם. "מאוד אכזרי שזה נקטע בשלב הזה בחיים", הוא אומר ויחד עם יאיר מספר על החשיבה המשותפת עם הצוות של יהונתן במגלן על דרכי ההנצחה. "בטווח הקרוב הפרויקט שהוא היה שמח שנמשיך הוא העמותה שהוא הקים עם חבר מהצוות בשם 'תקוותנו' לאחדות בין דתיים לחילוניים. עושים שבתות ביחד מכל הגוונים, מדברים בלי פוליטיקה, פשוט להכיר ולהיות ביחד. זה משלב שני אידיאלים שהוא האמין בהם, גם לתפוס שטח חיוני למדינה. אני חושב שהוא היה רוצה מאוד שנקים ישוב מעורב". יתכן, אומר יהודה, שהחיבור שנוצר בשבעה באוקטובר כאשר יהונתן הגיע לחלץ בנחל עוז בינו לבין התושבים שם יניב מהלך משותף ברוח הזו.
יאיר מוסיף את החשיבות שראה יהונתן ז"ל בקיום חיים משותפים ולא רק בשיח אקראי לעיתים רחוקות. "התועלת במפגשים האלה היא לא רק להיחשף לדעות אחרות, מה שלא תמיד מקדם אחדות אלא לפעמים להיפך, אלא שמתוך החיים המשותפים והמפגש, כמו שחווים בצבא, מאפשר לכל אחד לשמור על עולם הערכים שלו אבל עם הרבה הכלה ולמידה של האחר".
באחד המפגשים האחרונים, מספר יהודה, סיפר להם יהונתן על חלומו להיות חבר כנסת שישנה וישפיע, שיקדם דברים. "לקדם אחדות לא מתוך אחידות, אלא מתוך היכולת לחיות ביחד. הוא רצה להשפיע, ואת ההשפעה שלו אנחנו צריכים להעביר הלאה".