הר הבית בידינו?

1. כואב לאדם שלא עולה להר הבית לראות את אחיו עושים זאת למרות פרסום האיסור הגורף לעלות בהר.

אמנם העולים בטוחים שהם עושים דבר חשוב, כוונותיהן טובות ומסתמכים הם על דברים מסוימים שאין כאן המקום לדון בהם, אך בתווך ובגלוי מניחים הם בצד את פוסקי ההלכה הרבים (מדי) שהורו בפשטות שאין לעלות להר הבית.

דעותיהם של גדולי הפוסקים המקובלים על הכל - ידועות. רק לפני שנים אחדות חתמו כמאה רבנים על האיסור ולפני זמן קצר יצא מכתב בנושא האיסור.

הפומביות שבעליה מבטלת למעשה פוסקי הלכה בכירים וידועים - ויוצרת אפקט ציבורי לא נעים בעליל כלפי ההלכה. כי זאת לא עוד מחלוקת או מנהג חשוב, אלא עניין שנקבע במסמרות כחמור ביותר על ידי פוסקים רבים (מדי) שקבעו שיש לוותר על העליה, למרות כל הידע הקיים...

2. יהודי שומר תורה ומצוות לא יכניס לפיו מאכל ספק אסור - גם אם ישכנעו אותו וישלמו לו ויהיה לו 'על מה לסמוך'. זה לא שווה את הסיכון העצום וברור מה 'מנצח'.

אך כאן, בלי להכליל, יתכן ובקרב עולים מסוימים רגשות ותחושת חשיבות יהודית-לאומית מנצחים את המשוואה הפשוטה של כל יהודי שומר מצוות.

כך יוצא שיהודים מתוקים אינם מוכנים לשקול לוותר על 'העליה' למרות שאיש לא הכריח אותם לעשות זאת וברור אף להם שאין חולק על הקונצנזוס ההלכתי לגבי העניין החמור המרחף על פני ההר.

קשה להאמין שמישהו היה מרשה לעצמו לסמוך על דעות מסוימות כשהיה צל של חשש סיכון בדברים גשמיים או אחרים. אך כאן, משום מה, כביכול החשש בטל. אם לא היה מעורב בסיפור רגש האם גם אז - לפחות חלק מהעולים - היה עולה? זאת שאלה המהולה בתקווה: הלוואי והיינו מתמסרים ככה למצוות שכתובות באופן מפורש שצריך לעשות, חברים אהובים.

3. אי אפשר לשפוט אותנו ובלי קשר מוכרח לעניין ההר; בדור האהבה והרצון, המושג 'יראת שמיים' (קרי: שמירת הלכה על בוריה למרות 'מה שמרגיש ונשמע לי') - לא זוכה לחיבוק רחב.

אנשים גם ככה מפוחדים ולא ששים להכביד על עצמם עם מחויבות עליונה כל שכן כשברקע חומרים המציגים היתרים ותנועת העליה להר ממליצה בחום, בפומביות המבטלת את החששות.

אך הדברים עובדים בצורה הפוכה בדיוק והם לטובתנו: ככל שתהיה לנו יותר 'יראת שמיים' - נפחד הרבה פחות מדברים מיותרים, ארציים, גשמיים, דמיוניים - שבאמת חוסמים אותנו בחיים ולא מאפשרים לנו להתעלות אל הגשמת הפוטנציאל הגשמי והנשמתי שלנו.

ללא קשר הכרחי לעניין הר הבית, זה לא סוד שחלק מהציבור לא מבין מהי 'יראת שמיים' ומוותר, בלי משים ובטעות, על 'יראת שמיים' אמיתית למען תחושת 'ביטחון בדרך' הזורקת את אגלי היראה ההכרחית (בכל זאת, אנחנו בני אנוש) - על שלל עניינים מיותרים, חוץ מהתבוננות פנימה אל המקורות הפשוטים המורים לנו קצת להתנהג גם אם 'מרגיש, נשמע ונראה לנו אחרת' - כדי לחיות טוב ובביטחון.

כן, לפעמים גם אם יש לנו לכאורה 'היתר' להחזיק בו. מוטב שלא להתעלם מהחולקים הנחרצים בעניין האיסור החמור לעלות בהר ולוותר על הרצון בהכנעה אל מול גדולי פוסקי ההלכה. זאת 'יראת שמיים'..

4. ברק לא יורד מהשמיים אם עוברים על 'ספק כרת' ואפילו על כרת בטוח. אך הפסד השפע בעולם הזה (ובעולם הבא) הוא של כולנו, הרבה מעבר לפרטיים הבטוחים שהם עושים מצווה. אני מבין שקשה לוותר על חוויה נדירה הקשורה בעבותות בלאומיות. אבל האם זה שווה את זה? מהיכן הביטחון לחלוק באופן כה נחרץ - הלכה למעשה בפומבי (!) - על המון פוסקי הלכה בכירים ומגוונים הטוענים שזאת בכלל עבירה? והאם הפומביות העצומה בסיפור אינה סוחפת אנשים נוספים אל ההר בצורת עליה שאף העולים בעצמם מודים שזה 'ממש אסור'? כמה עלו להר מבחינה רגשית וכמה מתמסרים לעניין מתוך אמונה שזאת הדרך בה היו עולים גם אם לא היה בסיפור טיפת רגש?

5. איפשהו, עם כניסת הרגש לעידן המודרני הוא חלחל גם אלינו. הוא כביכול 'מחייה' אותנו אך גם הורס לנו. לפעמים בו זמנית את שיקול הדעת הקר, ההלכתי, הנכון, המתמטי, החושש 'לעשות עבירה'. הרגש פוגע בנו במגוון תחומים בהם אנו בוחרים 'ללכת אחרי הלב', בעגה הנוכחית במקום לעשות את "הגרוע מכל" ולוותר כי 'ככה אלוקים אמר' או 'כי ככה פסקו פוסקי הדור'. אוי לא, נכון זה נשמע כאילו המשפט הזה יצא מהגן כרגע? אז זהו, שלא. התורה וחז"ל מלאים בתמה הזאת גם למבוגרים: 'אלוקים אמר וככה עושים'. זה היה הדיבור היהודי האותנטי, הרבה לפני הרגש הנוכחי והמבלבל שלא מוכן לקבל את זה ש'אסור' ויש לכך סיבה עלומה שהיא ממש לטובתנו.

ההלכה הפסוקה היא חלק אינטגרלי משמירת מצוות ובעניין ההר ברור היכן היא עומדת בפשטות, בלי פלפולים.

נכון, קשה יותר לחתום על ההלכה כשאתה מרגיש אחרת. אך זה האתגר של כולנו בדור הזה בו בעניין 'יראת שמיים' שום דבר לא השתנה; יהודי אמור לטפח 'יראת שמיים' אמיתית ולהתבונן על מה שכתוב ונפסק - זה הכל - ולא אחרי מה שמרגיש לו בלב, נשמע לו נכון כי הוא קרא חומר בנושא או מקודם פומבית בעזרת מסעות משומנים (וסלבס?!) המעודדים עליה להר כמעשה נכון וחשוב מול... ובכן, מול מה בדיוק? המציאות היא עצובה; בסיפור איסור העליה עומדים מקדמי העליה שכוחם בידם (+ הרגש האמור) - מול המון פוסקי הלכה נחשבים המקובלים על הכל (בשאר העניינים. חוץ מההר?).

מקדמי נושא העליה להר מפמפמים בדרכם לגיטימציה עצומה לעלות להר כל הזמן. מולם עומדים פוסקי הלכה שמקבלים אייטם כשיוצא מכתב שאחרי זמן קצר מפסיקים לדבר עליו.

6. מבחינת רגשית-ציבורית - זה לא כוחות. הטמעת הרגש בציבור, כביכול, 'העליה להר הבית' מותרת ואף מומלצת וחשובה - יוצרת מסך עשן מול האיסור החמור העומד בצל בשתיקה רועמת. עולם כמנהגו נוהג. העקשנות לדבוק בדרך העליה להר, למרות דברי פוסקי ההלכה המגוונים האוסרים זאת בענק - מנצחת, במובן מסוים וזה מאוד עצוב.

כי יהודי שומר מצוות אמון על כך ש'אין סתם'. כן, דברים לא טובים קורים כשעוברים על איסורים. זאת האמונה שלנו. תמיד וכל שכן בזמן הזה, חשוב להתבונן פנימה ולחשוב מה עלינו לתקן. נכון, צריך אומץ רב 'לחזור בתשובה' ולברר את העניין הרגשי העצום המתלווה לעליה להר. לנתק את הרגש והחשיבות הנראית לעין וללב - ולהפנים את ההלכה הפשוטה בנושא על סיכוני ה'היתרים'. אולי גם לומר; 'וואלה, עשינו טעות בעלייתנו אל ההר'. או לפחות להודות ש'אולי לקחנו סיכון הלכתי' ומעכשיו נפסיק. גם להימנע ממשהו שעשוי להיות בו 'רק' ספק איסור - זאת יראת שמיים נעלה שאנו זקוקים לה. כל שכן במקרה בו רבו האוסרים וחומרת האיסור גדולה ככרת.

7. חשוב לזכור: איסור הלכתי\ספק איסור (וכל שכן כרת) זה לא משחק גם אם מתלווה לביצוע כוונות טובות, רגש לאומי עז ואהבה רבה לאלוקים. 'ואהבת את ה' אלוקיך' זאת מצווה אחת חשובה. אך אחריה מגיעות עוד כמה המסבירות לנו איך אוהבים את ה'. בלעדיהן - כל אחד יעשה מה שברצונו ויתלה זאת על 'אהבת השם' כי ככה הוא השתכנע הלכתית שנכון או שזה מרגיש לו חשוב.

אחת המצוות החשובות היא להקשיב לדברי תורה וחכמים המפרשים אותה בכל דור ודור. כל כך הרבה פוסקים ידועים לאורך הדורות ובדור הזה - שאוסרים במפורש, כולל הרבנות הראשית - זה קונצנזוס שצריך להיות ירא שמיים פשוט כדי להבין כיצד להכריע, גם אם יש מי שמתיר + טענות והסברים מאלפים כנגד.

'יראת שמיים' פשוטה היא המצפן הפשוט של כל יהודי שומר מצוות, כל שכן כשמעורב בסיפור רגשות עצומים, עמוסים כמיהה רוחנית אותנטית, המקודמים בכיוון מסוים דווקא. חייבים להיזהר בזה הרבה יותר.

רגשות זה יפה, נחמד וחשוב. אך הם מתעתעים וגורמים לנו, בלי כוונה, לעבור על דברים שלא היינו מעזים להתקרב אליהם במקרים אחרים בהם אלמנט 'רגשות הר הבית' לא היו בליבנו.

נסו את התרגיל הבא: האם ללא רגשות כלל - זה היה 'עובד' כמו כל עניין חשוב שיהודים שומרי מצוות מתמסרים אליו 'גם בלי רגש'?

ואם כן, האם קיימים בני אדם שאצלם מדובר בעניין רגשי שחשוב להם - סתם זורק - קצת יותר מתפילה במניין וק"ש בזמנה?

את אנרגיית העליה כדאי לשמור למצוות שאין מאחוריהן כרוז איסור פומבי עצום שצריך להפנות אליו גב.

החותם בכאב, אוהבכם.

הכותב הוא יוצר סרטונים ומנהל סושיאל. לאחרונה יצא סרטו העצמאי "מדריך למתבונן האמיץ" והספר הקצר "ברגוע"