למה לא רואים כיפות סרוגות? איפה המתנחלים? למה הציונות הדתית לא נמצאת בהפגנות למען שחרור החטופים? ומה היה קורה אם החטופים לא היו מקיבוצי העוטף, אלא מיישובי גב ההר?
את השאלות הללו שומעים לא אחת מוטחות, לעיתים בכעס ולעיתים בכאב, בתקשורת, בכנסת ובכניסה לבית הכנסת (של יולי אדלשטיין). קלמן ליבסקינד שאל וענה בגיליון סוף שבוע של מעריב על כל השאלות הללו, למעט האחרונה. את השאלה האחרונה הוספתי, כי להבנתי, היא שאלת היסוד.
ברי לי כי גם אם כל החטופים, ואפילו מספרם היה כפול ומשולש, היו באים מיישובי גב ההר, מהמאחזים בשומרון וההתנחלויות ביהודה, גם אז לא היינו רואים הפגנות למען השבת החטופים "עכשיו", ובוודאי שלא היינו שומעים קריאות ל"עסקה" לסיום הלחימה.
אין לי ספק שהיו עצרות תפילה, תעניות ציבור, אבל בעיקר נחישות להילחם, ולהמשיך להילחם עד למיגור הרשע הזה מעל פני האדמה, גם אם הדבר יעלה במחיר חייהם של החטופים. כולם. אפשר לומר דברים שונים לגנאי על הציונות הדתית. אי אפשר לומר שמנהיגיה פועלים למען עצמם, או למען יישוביהם בלבד. בהבנתנו ההתיישבות ביהודה ושומרון היא אכן חומת מגן למדינת ישראל ולעם ישראל.
דווקא מהמקום הזה, הכל-כך וודאי וברור, שלפיו תמונת הניצחון איננה שחרור החטופים תמורת דגלי חמאס בציר נצרים, שומה עלינו לנסות ולהבין קודם את הכאב ולאחר מכן לבחון מה אנחנו עושים איתו. הכאב האינסופי הזה נובע לא רק מהמקום של האבדן. באיזשהו מקום דווקא האבדן הוודאי, משחרר מהחרדה המתמדת, שמקורה בטלטלה הבלתי-פוסקת בין התקווה לשוב ולראותם, לבין הייאוש על האבדן הבלתי נמנע.
הכאב המסויים הזה נובע, מתחושת אחריות שאנחנו כמדינה לא בצענו את המוטל עלינו, להגן על חיי האזרחים. בניגוד לחיילים שיוצאים לצבא מתוך ידיעה שהם עלולים לא לשוב, ואנחנו כחברה מוכנים להכיר בכך, איננו מוכנים לקבל מוות ושבי של אזרחים. כשם שאיננו מוכנים לסבול ירי בכבישי הדמים ביהודה ושומרון מפני שמדובר באזרחים, ואנחנו מוחים, מתריעים ומפגינים (לפעמים באופן מאד 'לא נחמד'), כך גם איננו יכולים לקבל ולהסכין עם חטיפת אזרחים מקיבוציהם.
ליבסקינד העלה טענות רבות ומוצדקות ביחס לשאלת הקווים האדומים, הרתעת האויבים וההכרה במחיר הדמים של מלחמת עזה. ואולם, בתוך אלו נפקד מקומו של טיעון אחד, והוא לגבי דידי מכריע את הכף.
שאלת החטופים איננה שאלה פרטית של כמה מאות משפחות. היא נעשתה במהירות רבה אבן בוחן למחוייבות של המדינה, ובפרט של ההנהגה הנוכחית, לכל אזרחי המדינה. אחריותה של מנהיגות היא לזהות את טיב האיומים והסיכונים ולתעדף את חומרתם. האיום שמציבים החמאס והחיזבאללה גם יחד, איננו איום קיומי. ללא מטוסים, טנקים, ופערים אדירים בכח האדם ובהכשרתו, שני ארגוני הטרור הללו יכולים לעקוץ, להציק ולהטריד. הם אינם מהווים איום קיומי. נכון להיום האיום המשמעותי ביותר על קיומנו מקורו בחולשתה של החברה הישראלית. וביתר דיוק חולשתם של החיבורים והתפרים בין החוליות השונות של החברה.
אמת, גם עם קום המדינה היו פערים, שסעים וקטטות פנימיות, ואולם המאבק להקמת המדינה אל מול אוייביה, ואזי פערי הכוחות היו שונים בעליל, ואכן העמידו בספק את עצם קיומה של המדינה, הצליח לחבר בחזית הירושלמית חרדים ואנשי פלמ"ח, וליצור צבא אחד ואחיד בניגוד לרצונם של חלק ממנהיגי הקיבוצים והפלמ"ח.
כיום המצב הפוך. העוצמה כלפי חוץ עלולה להתכרסם בשל חולשה פנימית. אי לכך במסגרת השיקולים הרבים והנכונים שנוגעים למעמדנו בשכונה האלימה הזו, יש גם לבדוק את יכולת העמידה והלכידות בבית פנימה. שיקול זה מחייב בראש ובראשונה להימנע מהשיח הפולמוסי שמאפיין כותבי טורים, ולעיתים גם אני לוקה בזה, שכן הרצון להוכיח את צדקתנו, מביא אותנו בעיקר לתקוף את אלו שעימם אנו אמורים לבנות את הבית המשותף.
ואחרי כל הדברים הללו, נשארה שאלת הטעם והאווירה. כותב ליבסקינד שאיננו יכול לעמוד באותן ההפגנות שבהן יש קללות בוטות, אמירות מתריסות ולעג מרעיל לממשלה, לראשיה וגם לציונות הדתית. אכן, האווירה היום בהפגנות קפלן, ואפילו אלו שבקריית גת, איננה 'מזמינה' אנשים שחושבים מעט אחרת, וזה בלשון המעטה. אבל אולי דווקא כאן טמון האתגר שלנו? גדולתה של הציונות הדתית לא הייתה דווקא בבניית מוסדות לאומיים וציבוריים יש מאין. יש לכך סיבות רבות, אבל נניח לכך. אדרבא, הציונות הדתית מראשיתה ידעה לזהות את האתגרים החלוציים והמנהיגותיים ולטעת שם יתד, ולהקים אוהל, לאחר שכבר נוצרה תשתית מסויימת.
הזרות והניכור שיחוש היום הדתי המצוי בקפלן, איננו שונה מזה שהרגישו דתיים בקורס טייס לפני ארבעים שנה, ובשייטת 13 עד לפני 30 שנה. ואולם החילון, השפה הבוטה, הקללות והרוח הכל-כך שונה לא הרתיעו את מקימי מכינת עלי לשלוח את תלמידי המכינה לצבא, גם במחיר של בוגרים רבים שהורידו את הכיפה. השפה השונה ועולם הערכים הכה-שונה לא הפחידו אלא דווקא אתגרו צעירים דתיים להגיע לגל"צ, לפקולטות למשפטים ולייצר שינוי בשיח, באווירה ואפילו בכיוונה של הספינה.
בשנים האחרונות השחיתות, יוקר המחיה, שוד הגז, ועוד כהנה וכהנה נושאים זכו לרשימת מפגינים קבועה. השלטים השתנו אבל נושאי השלטים נותרו בעינם. ציבור כמה אלפים לכל היותר כעשרים אלף שיצאו להפגנות בלפור. שאלת החטופים שונה. הרבה יותר אנשים, הרבה יותר מגוונים, מגיעים לכיכרות, לעצרות ולהפגנות.
נכון, ישנם עדיין את אותם מתנגדי ממשלה וותיקים וקולם אולי אף חזק יותר, אבל כשם שבעבר השמאל הקומוניסטי שעלה לארץ זיהה את הקיבוץ כראש חץ שיוביל את החברה ההולכת ומתהווה, כך גם שאלת החטופים, הולכת ונעשית לשאלה כזו. וכשם שהציונות הדתית ידעה ויודעת להשתלב גם במקומות שבהם נדמתה כלא-רצויה, כך אין לי ספק שאנחנו צריכים ויכולים להשתלב ואף להוביל ביחד את הקריאה להשבת החטופים. אין לי ספק שאילו נציב לפנינו את אתגר החיבור לחברה הישראלית בנקודות הכאובות שנוצרו בשנה האחרונה, אנחנו יכולים להיות לא רק גשר, אלא גם ראש גשר.
אכן, החיבור לכאב ולסבל של חלקים בחברה הישראלית הוא קשה יותר, מאיים יותר, הופך אותנו לפגיעים, ואולי אף עשוי לדרוש מאיתנו לבחון את עצמנו. אבל בעיצומם של ימי התשובה הללו, הרי אנחנו נדרשים לבחון את דרכנו, לתהות על מעשינו. התשובה איננה רק הגברת האמונה בצדקת דרכנו, אבל בעיקר 'נחפשה דרכינו ונחקורה'. נחפשה דרכינו לקריית גת, לקפלן, וביחד נשובה ונשיב בנים ובנות לגבולם.
הכותב הוא מרצה במכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה