ענבל פיטוסי, אמו של סמ"ר ישי פיטוסי הי"ד שנהרג בשמחת תורה, בחרה לפתוח את הראיון לערוץ 7 דווקא בסיפור הזולה שהקים בישוב בו הם מתגוררים, טלמון.
את הזולה הקים ישי עם חברים, זולה שעמדה איתן גם מול מזג האוויר הסוער של טלמון, וכשענבל ביקשה ממנו שייקח אותה לזולה, הוא מצידו השיב לה שקשה להגיע אליה, "צריך לרדת בסולמות...". היא הבינה וויתרה, וישי מצידו היה מגיע אליה בכל יום שישי בו יצא מהצבא הביתה.
"הוא לא היה מאלה שנחים וישנים אחרי הצבא. הוא היה מאוד חרוץ. בימי שישי הוא היה מניח את התיק, מכין שניצלים, מסיים לעזור בהכנות לקראת שבת, לוקח קצת חטיפים ושתייה ויורד לזולה", מספרת ענבל, "בזולה הוא היה נפגש עם נוער שקשה לו, בני נוער שהיו צריכים את הכוח והעידוד שישי היה נותן להם".
מאז נפילתו נאספו במשפחה סיפורים רבים על השפעתו של ישי על בני הנוער. אחד הסיפורים נשמע מפיה של "אחת האימהות שהגיעה לשבעה ואמרה שהילד שלה ירד מהדרך לגמרי וכבר היה ממש מיואש. הוא היה יושב עם ישי שידע לדבר בגובה העיניים, לזהות את הקושי של האדם, ועל ידי עידוד ושיח הוא הוציא אותו מהמשבר. אחר כך הילד הזה הגיע למכינה והתגייס".
"ישי היה ילד שהיה קשה לו בלימודים. הוא למד לקרוא רק בכיתה ג'. המורים זיהו את הקושי שלו ואת הרצון שלו להצליח וצעד אחרי צעד הם עזרו לו להצליח. הוא למד ביתק"א, הישיבה התיכונית בקרית ארבע, ושם היה בכיתה קטנה אבל עבר בגרות בצורה טובה, הצליח, הגיע לקומנדו ושם התמקצע".
וגם במהלך השירות דברים לא היו פשוטים לו. "הוא היה רואה שחור, היה לו קשה במסעות, בעיקר גנגביסט שצריך ללכת קדימה, ולפעמים הוא היה משתרך מאחורה, בסוף, והמפקד שלו היה מגיע אליו ולוחש לו באוזן 'ישי, מה אתה עושה פה? רוץ קדימה, מיד' וישי עם שאגה גדולה דוחף את כל מי שאתו מאחורה, רץ איתם וסוחב אותם קדימה. זה היה ישי, יכול להתהפך מהייאוש והקושי לשאגה של אריה שמושך את כולם אחריו קדימה".
ענבל מספרת על היכולות המיוחדות שפיתח ישי דווקא כמי שעבר לא מעט קושי, לראות את הקושי של האחר ומתוך כך לדבר אל עומק הנשמה ולמשוך אותם החוצה מהמשבר, "זה היה לו עם הרבה חברים בישיבה, בצבא, בזולה, בהרבה מקומות שבהם הוא פגש אנשים שקשה להם. הוא ידע לזהות אותם, לזהות את הקושי שלהם ולהוציא אותם החוצה ולעזור להם לטפס למעלה".
ישי היה ילד חמישי מתוך שישה אחרים. "במשך שש וחצי שנים הוא היה הקטן", נזכרת ענבל ומוסיפה: "הוא נולד בגוש קטיף, אנחנו ממגורשי הגוש. גרנו במושב קטיף. הורים שלי מגני טל, ההורים של איציק בעלי מעצמונה, סבא וסבתא מנווה דקלים. חמישה מהילדים שלנו נולדו וגדלו שם, המשפחה מאוד שורשית, סבא אחד היה בפלמ"ח וסבא אחר הקים את צינורות המים לנגב. כשישי היה בגיל שלוש גורשנו משם. נדדנו חמישה חודשים, שלושה חודשים באולפנה בכפר פינש ואחר כך עוד חודשיים בבית הארחה בחפץ חים עד שנפתחו הקראוונים ביד בנימין ולפני שבע שנים עברנו לטלמון שבבנימין".
להנצחתו ולעילוי נשמתו של ישי נכתב בימים אלה ספר תורה. בנוסף מוקם מצפה בטלמון עבור הנוער שיפעל בו ויהיו בו גם הצעות נישואים, מאמינה ענבל, "זה יהיה לזכותו של ישי".
הסלוגן של ישי היה 'והיית אח שמח', ולקראת יום הולדתו שחל ב-כ' באלול "אנחנו משנים ל'והיית אח סולח' ומבקשים מכל מוסדות החינוך ותנועות הנוער ערים וישובים להקצות ספסל לשיח והידברות, עליו ניתן יהיה ליישב מחלוקות, לבקש סליחה ולסלוח, ונבקש מהציבור לתייג אותנו ולשתף אותנו בעשייה שלהם. האחדות חשובה לנו והייתה חשובה מאוד לישי".