1. לפני חודשים אחדים עסקתי בפולמוס סביב הסרט על מר שושני. סוף שנה הוא זמן טוב להבין את הסיפור העמוק קצת יותר הנוגע לכולנו.
עזבו את הפן המקצועי והפולמוס הרועש. שורו וראו את נבכי מצבנו דרך תגובות הקהל ומה שהן טומנות בחובן. לצד שלל תגובות משבחות מאוד שהתפעלו מדמותו של שושני, תגובה מעניינת במיוחד צדה את עיניי ונוסחה כדלהלן: "ריגשת אותי. צפיתי עד השניה האחרונה וכבר לא יכול לראות נטפליקס". את התגובה הכנה הזאת צריך למסגר ולתלות איפשהו כדי להבין את המצב אליו נקלענו, בחסות ערימות התוכן המתחננות שנצפה בהן במחיר מוזל או בחינם.
2. זה לא סוד שגם בעולם הנוכחי ישנם גאונים ידועים מאוד ופחות בקנה מידה מפעים בהחלט. רגע, האם אי מי מאיתנו חשב פעם לחזר אחריהם כדי ללמוד משהו, להתחקות על אורחות חייהם ולקבל השראה? מסופקני. למען האמת, כמדומני שלא.
הסיפור על שושני ולא רק הסרט אלא כל השיח הבוער סביב הדמות המסתורית שלפתע כולם רוצים לדעת עוד ועוד על קיומה מציגה אותנו, איפשהו, במערומינו: מחפשי דמויות הרואיות של גיבורים וסיפור טוב שיסחוף אותנו תוך כדי שאנחנו מעצימים בקרבנו את ההשראה הבלתי מחייבת וחווים מעין פסאודו תחושת חכמה והתעלות.
אבל הפעם זה בסדר ו'מרגיש חכם' כי בואו, אנחנו סקרנים לגבי דמותו של גאון...
3. בשנים האחרונות ועם התעצמות המדיה ונגישותה, לשבת וללמוד כפי כוחנו - נשמע לנו גדול. בחסות ערימות התוכן הזמין והמיותר - שלא באשמתנו בהכרח - די התייאשנו לעורר בנו את הסקרנות עד שתחפץ כלפי ענייני לימוד (אם הוא לא מביא לנו תועלת פרקטית נראית לעיין).
חשיפת דמותו המסתורית של שושני באה לנו בזמן. היא מציתה בנו את הסקרנות הטבעית לידע וחכמה. היא מעניקה לנו מעין 'השראה' ופוטרת אותנו במידה מסוימת מלשאול את עצמנו שאלה קשה יותר: "סבבה, אחלה סיפור. לאיפה זה מוביל אותנו ולהיכן זה מקדם אותנו מבחינת רמת החכמה והדעת שאנחנו מסוגלים להתקדם אליה בכוחותנו הדלים?".
4. בפעם הבאה שזמן פנוי כלשהו יפול לפתחנו, האם נשקע בספר חכמה כלשהו 'בזכות שושני' - או נבחר בעלילה סוחפת? בלי להכליל, התשובה העצובה ברורה.
שווה להבין; ה'השראה' נהדרת ברגע שהיא מצומצמת למטרתה המובנית: השראה המובילה להתעוררות עצמית ושינוי בחיים.
השראה שלא מובילה לדבר - היא נטולת טעם, אולי אפילו גורמת לחלישות הדעת וקנאה מהסוג שלא מרבה חכמה.
בלי שינוי או רצון לשינוי - גם השראה גדולה כמו 'הסיפור על שושני' על מגוון ענייניו המסקרנים הופכת ל'עוד סיפור המוני טוב שנעים להיסחף אליו ולהתרגש גרידא' + תחושת חשיבות עילאית מחמת אופי הדמות ותו לא.
5. המגיב שראה הסרט על שושני ו'כבר אינו יכול לראות נטפליקס' - מציג את עומק העניין אליו נקלענו בשנים האחרונות. אנחנו מוצפים מכל עבר בהשראות מגוונות של דמויות לא מסתוריות המרעיפות עלינו פסאדו תחושת התעלות וריגוש, אך מותירות אותנו (לא בהכרח ביודעין) - קטנים. אולי אף מתוסכלים בהחבא.
כי בשביל להמיר השראה לפעולה שתקדם גם אותך קצת - ולא תותיר אותך צרכן סידורי של השראה חולפת - דרוש מאמץ.
צריך להילחם בעצלות, לוותר על הנאות מיותרות, לגבש תוכנית למידה מסודרת שיהיה אפשר לעמוד בה באופן יומיומי וכמובן; להסיר את מסיחי הדעת וגזלני הזמן המיותרים, להתפלל ולקוות שתצליח.
בלי זה, אתה נשאר - כפי שהטיב לתאר זאת 'המגיב שלא יכול כבר לראות נטפליקס'; בין הפטיש לסדן. במעין כף קלע שבה השראה גדולה ומרגשת מעוררת אותך לפעול ועם זאת היא תוקעת אותך במקום.
אחרי שהתעוררת ונזכרת מה עיקר (חכמה) ומה טפל (נטפליקס) אתה כבר לא יכול לבזבז את הזמן על צפיה מיותרת... אתה צריך לעשות משהו עם ההשראה. אבל להתחיל לעשות משהו... נו, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
הוחדר לנו והתרגלנו להפנים בלי משים שכל כך קשה ללמוד. כמעט בלתי אפשרי. עצם הפוזיציה שלנו כצופים מעונגים נועלת אותנו במקום מבחינת יכולת האמונה שאפשר לזוז קדימה בעצמנו, בענק.
כביכול, אתה מ"צופי נטפליקס" לעד. צרכן תוכן. תתרגל למעמד. שם הסקרנות שלך לעולמים. לעולם לא תהיה 'שושני'. אז מה הטעם להתאמץ, לפתוח ספר, לגבש תוכנית למידה כפי כוחותיך ועם הזמן להגביר קצב?
ככה זה עובד (או לא עובד). עם יותר מדי השראה ופחות מדי מאמץ - אתה מתפתה להמתין להשראה הבאה ובינתיים פותח נטפליקס כדי להעביר את תחושת ההחמצה על הזמן.
הכותב הוא יוצר סרטונים ומנהל סושיאל. לאחרונה יצא סרטו העצמאי "מדריך למתבונן האמיץ" והספר הקצר "ברגוע"